כשיש צרות אנשים נפתחים

במבט ראשון, כאשר קוראים את פרקי הגאולה של בני ישראל ממצרים, נראה כי גאולת מצרים מתחילה בקריעת ים סוף, שכן אז הם יצאו ממצרים והשתחררו מעולם של המצרים. אבל האמת היא שהגאולה מתחילה עוד לפני כן, כשכתוב "וימררו את חייהם", ברגע שבו בני ישראל מתחילים להרגיש את עבודת הפרך.

בתחילה, כאשר יוסף היה בשלטון, הוא ודאי דאג להם, וכל מה שהם עשו היה - "פרו וישרצו וירבו ויעצמו...". לאחר מכן התחיל השעבוד של בני ישראל, וחז"ל מתארים כיצד הוא התחיל כמעט כלאחר יד, מבלי לשים לב - קם "מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" והתחיל להעביד את בני ישראל בפרך. לאחר דורות, בני ישראל כבר לא זכרו את הטוב שהיה בזמן יוסף, והתרגלו לשיעבוד כשם שמתרגלים לכל דבר.

אנשים הרבה פעמים מתרגלים לסבול, מתרגלים לצרות ומצוקות; מושכים עוד קצת ועוד קצת. במקרים כאלה אפשר לראות איך אדם הוא יותר חזק מברזל. יש מקומות בעולם שלקחת לשם סוסים זה "צער בעלי חיים", אבל בני אדם יכולים לגור שם, כי הם מסתגלים לכל דבר.

אבותינו ישבו במצרים והיו פועלי בניין, עשו לבנים ובנו ערים. בסך הכל החיים היו קשים, אבל הם הסתגלו. הבנים שנולדו במצרים חשבו שמן הסתם ככה היה תמיד, וכשהסבא סיפר שהוא זוכר שליהודים היה מעמד גבוה, הם חשבו שאלו עוד מעשיות. ומשום כך גם לא התעורר בהם הרצון להיגאל. בעיניהם אלה היו החיים הרגילים.

מדוע הגאולה באה בזמן של צרות, ולא בזמן שעם ישראל ישבו בשקט על אדמת מצרים? למה הקדוש ברוך הוא לא החזיר אותם לארץ כנען עוד לפני המלך החדש שקם עליהם? התשובה היא שכאשר יש צרות אנשים נפתחים. אולי זה לא צריך להיות כך, אבל ככה זה עובד בפועל. וכמו ביציאת מצרים, כך גם בסיפורים אחרים של גאולה, תמיד יש לפני כן "וימררו את חייהם". כאשר המציאות הופכת יותר מפחידה, רק אז אנשים מתחילים להתפלל, עד שבאה הבשורה של הגאולה.

כך גם בימי מרדכי ואסתר - עד שלא היה לחץ גדול על היהודים, הם חיו בין הגויים, וגם התחילו, על פי חז"ל, בתהליך של התבוללות. רק ברגע שנוצר איום על חייהם - התחיל קשר של זהות ושל אחווה. כאמור, זה לא היה צריך להיות כך, אבל במציאות - האחדות הגדולה הגיעה דווקא מתוך צרות.

ברגע שהיהודים מתחילים לצעוק, הקדוש ברוך הוא עוזר. במילים אחרות ניתן לומר כי התחלת הצרות מסמנת סוג של אתחלתא דגאולה.

"אוהבי ה' שנאו רע"

הצרות מביאות את עם ישראל לתפילה, ופותחות את הפתח לגאולה, אך ישנם שלבים נוספים שאותם עם ישראל צריך לעבור בדרך לחירות גמורה.

הפסוק "אוהבי ה' שנאו רע" מביא כנתון את העובדה שאותם האנשים שעליהם הוא מדבר הם אוהבי ה', וזוהי מעלה גדולה בפני עצמה. אך גם כאשר אדם הוא אוהב ה', אין זה מובן מאליו שהוא שונא רע, ועל זה צריך הפסוק להורות ולהמליץ. זה אמנם טוב כאשר אדם הוא אוהב ה' או עובד ה', אך קיים עוד שלב, והוא לא לרצות את הצד השני, ההפוך.

גם בסיפור הגאולה במצרים ניתן להבחין במטרה החינוכית של ה' - "למען תספר… את אשר התעללתי במצרים"; לא רק להעניש את המצרים, אלא גם להראות לבני ישראל את המפלה שלהם. המטרה איננה רק להתעלל, אלא גם לחנך את בני ישראל ולהביא אותם לאותה הכרה שמתבארת גם בתחילת סיפור המכות - "והפלה ה'", שה' מעדיף אותם על פני כל עם אחר.

ההבחנה הזו בין אהבת הטוב ובין שנאת הרע היא הבחנה חשובה. גם כאשר אני בעצמי טוב, אסור לי לשכוח כי דבר אחר הוא רע. יכול להיות שאדם מנסה להבין את הרע, אבל הוא צריך לזכור שגם אם הוא מבין אותו, אסור לו לסבול אותו. גם אם אני מבין למה מישהו מכה אותי, אני לא צריך לסלוח לו. לבני ישראל, בתור עבדים, חסרה ההבחנה הזו, הם לא רואים את ההבדל ביניהם ובין המצרים. לכן הקדוש ברוך הוא צריך להפלות ולהתעלל, להוכיח כי הגיע זמן חירותם של בני ישראל.

אדם קיבל יכולת לחדש וליצור

למעשה, הצורך בהפליה, בהתעללות במצרים, נוגעת בשאלה האם ניתן להוציא מהעבד את העבדות. משום שגם כאשר העבדים משתחררים בגופם, את כל הכבלים שהם אינם נושאים מבחוץ - הם עדיין נושאים מבפנים. כך גם ניתן לדרוש בפסוק "ואשבור מוטות עולכם, ואולך אתכם קוממיות". הפסוק מתחלק לשניים: החלק הראשון הוא שבירת העול, והחלק השני הוא "ואולך אתכם קוממיות" - בקומה זקופה. מתברר שיש שתי גאולות: הגאולה הראשונה היא לשבור את העול, והגאולה השנייה היא להגיע למצב שבו נשיאת העול כלל לא קיימת.

בפשטות, אחת התשובות לשאלה מדוע כל יוצאי מצרים מתו במדבר היא שנחוץ דור חדש שלא היה משועבד. כאשר ההורים והסבים לא זוכרים זמן שבו הם לא היו עבדים, יש בזה הרבה, אימת השיעבוד נותרת עד שהדור מתחלף, ואיתו נעלמת הרגשת השיעבוד.

כשמדברים על פסח, חשוב להבין שהעניין של פסח הוא לא רק שהיו ניסים, אלא בעיקר עצם העובדה שזהו הזמן שבו בני ישראל השתחררו מהעבדות, ולכן זהו הזמן שנותן גם לנו את האפשרות והכוח להיות בני חורין. זוהי "מצוות היום", כמו שאנחנו אומרים בתפילה - "זמן חירותנו" - כלומר, הזמן בו אנחנו אמורים להגיע למצב של חירות.

לכאורה, להיות אדם חופשי זה הדבר הכי קל. אך מתברר שזהו דבר מאוד קשה, משום שכאשר עבד עדיין נשאר במודעות שהייתה לו בתור עבד, הוא עדיין צריך מישהו שירתום אותו לעגלה. ניתן לומר שבאופן כללי כאשר אנשים נמצאים תחת מרות ומשטר, הם עלולים להרגיש הרבה יותר טוב; הם לא צריכים להחליט שום דבר, או לקחת אחריות כלשהי. אכן, מתברר שלהיות חופשי זה לא פשוט.

החופש תלוי במידה רבה במשמעות שיש לאדם מצד עצמו. ככל שיש לו יותר משמעות עצמית הוא פחות צריך שעבוד. כדי להיות 'בן חורין', אדם זקוק לתוכן עצמי שימלא אותו.

אני מדבר על מה שנקרא "יתרון האדם". אם אבקש מהזמיר, לשיר מנגינה חדשה - זה לא בתחום היכולת שלו. אבל אני יכול לבקש את זה מבן אדם. כך גם נאמר על היחס בינינו לבין המלאכים, שהקדוש ברוך הוא מעדיף אותנו על גבי המלאכים, משום שאי אפשר לבקש ממלאך לומר חידושים; על אף שהוא בעל השגות עליונות הרבה יותר, אין באפשרותו לומר אפילו חידוש קטן, בדיוק כפי שלהבדיל, מחשב חושב יותר מהר מהאדם, אך עדיין איננו יכול לחדש חידושים. בן אדם, לעומת זאת, קיבל את היכולת לחדש וליצור.

"שיר חדש" לא חייב להיות רק שיר, זה יכול להיות גם אדם שלוקח סוגיא בתורה והופך אותה לדבר חדש. הקדוש ברוך עושה דברים חדשים – "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה...", וכך גם כתוב על חידושי תורה, שכאשר אדם מחדש חידוש תורה זה יוצר שמים חדשים, וכשאדם עושה חידוש גדול הוא עושה עולם חדש. על כך כתוב שצדיקים דומים ליוצרם – שיכולים לעשות שמים חדשים.

זו אחת המתנות שה' נתן לנו - הכוח לברוא דברים. אולי לא בריאה כמו של הקדוש ברוך הוא, בריאה יש מאין, אבל בריאה יש מיש - זה יש באפשרותנו לעשות. זה עומק העניין של בן חורין, שאדם יכול לעבור על עשרה ספרים ולמרות זאת לרצות לכתוב דבר חדש. "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" – אדם יכול להפוך דף ולגלות דברים חדשים. וכך אנחנו אומרים בסופו של ליל הסדר – "ונשיר לפניו שיר חדש". זה מה שאנו מבטיחים לעשות בפסח. יש שאדם עושה שיר חדש שלא נברא כמוהו, ויש שאדם לוקח שיר ישן ועושה ממנו שיר חדש. בכל אופן, זוהי המשמעות של להיות בן חורין.