יום הולדת הוא אולי היום הקסום ביותר בשנה עבור כל אחד ואחת מאתנו כאינדיבידואל. כלל לא משנה לאיזה גיל חוגגים הגעה, או בת כמה כלת השמחה הנרגשת, בת 6 או 76, תמיד כיף גדול להיות במרכז העניינים, לקבל מתנות ובלונים ולחטוא בעוגת שוקולד עשירה ללא רגשות מצפון.

אבל חז"ל כבר קבעו לפני אלפי שנים כי "כולם צריכים מזל – אפילו ספר תורה שבהיכל", שהרי כמה וכמה ספרי תורה קדושים מונחים להם בארון הקודש, אך רק אחד זוכה לצאת ולהתמקם על בימת הקריאה כדי שיקראו בו את פרשת השבוע. ובכן מה שנכון לגבי ספרי תורה, מסתבר שנכון שבעתיים גם כלפי ימי הולדת. פשוט, יש תאריכים שלא ממש נחמד להיוולד בהם... יש כמובן את המובנים מאליהם – תשעה באב ויום כיפור למשל, או ערב פסח. ואני יכול להעיד מעדות אישית שגם להיוולד בערב ראש-השנה זה אולי תאריך סימבולי, סגירת מעגל ואחלה תאריך שכולם יזכרו – אבל ממש לא יום שבו למישהו יש ראש או זמן כדי לחגוג לך.

כנראה שחוץ מצבע שיער ועיניים, זה עוד משהו שהורשתי בגנים. כי הנה, הבת שלי ליבי, חגגה בשבוע שעבר את יום הולדתה העשירי, וגם היא רווה מידי שנה קורטוב של מרירות על תאריך הולדתה. וזאת למה, הרי היא נולדה בסתם יום של חול, כ"ד במרחשוון? תאריך סתמי למהדרין ללא חשש חג או צום חודש קדימה או אחורה?

הסיבה פשוטה מאוד. כי כשאתה חסיד חב"ד ל'רשימה השחורה' של התאריכים מתווסף עוד ציון דרך בלוח השנה – הימים הסמוכים לכינוס השליחים המתקיים בניו יורק. פשוט, כשאת נולדת בתאריך כ"ד בחשוון, זה אומר שב-90 אחוזים מהמקרים אבא (להלן, אני) לא יהיה בחגיגת יום ההולדת.

מידי שנה, הדבר הראשון שהיא רצה לבדוק בלוח השנה החדש שאני תולה על הקיר לקראת השנה, הוא האם הפעם לשם שינוי יום הולדתה יחול "מספיק רחוק" מהכינוס המתקיים באופן שבוע בשבת שבה מברכים את חודש כסלו. לצער שנינו, בדרך כלל זה לא קורה, ובעצם למה כבר אפשר לצפות מילדה ששבע שעות אחרי שנולדה, כבר עזבתי אותה למנוחה במחלקת יולדות יחד עם אימה, ודהרתי לנתב"ג כדי להספיק ולשלוח באמצעות השליחים הנוסעים לכינוס ארגזים מלאים בעותקים טריים של הפקה שעמלתי עליה בימים האחרונים שלפני לידתה בשעה טובה. (ולמען הסר ספק – לא, לא נסעתי בעצמי באותה שנה. עד כאן...)

לצערה של ליבי, גם השנה לוח השנה לא בישר טובות מבחינתה. יום הולדת 10, עגול, תוכנית מעניינת ומרתקת לחגיגה בכיתתה עם החברות, ממתקים לחגיגה בבית עם המשפחה, רצון טוב להקדיש זמן מכובד מיום ההולדת כדי לעשות זוג של חשבון נפש על איך חלפה עליה השנה האחרונה וקבלת החלטה טובה אישית לקראת שנת האחת עשרה – אבל הכל כולל הכל, ייעשה שוב ללא אבא.

האמת? אני לא בטוח למי זה יותר קשה. לליבי או לי. הרי כל הורה רוצה להיות ליד ילדתו ביום החשוב ביותר בחייו, ולהבדיל מלה, לי אפילו אין עוגת שוקולד ושקית ממתקים להטביע בה את יגוני.

נפרדנו לשלום לא לפני שהבטחתי לה כמובן לפצות אותה במתנת יום הולדת מיוחדת במיוחד ולחגוג עימה גם ממרחק של אוקיינוס אטלנטי, ויצאתי לדרכי. במטוס, פגשתי חבר משכבר הימים המשמש כשליח באחת מהערים היותר קרות שיש למזרח אירופה להציע. כמה קרות? בא נאמר שבשבת האחרונה שלפני הכינוס, הטמפרטורה אצלם הייתה מינוס שלושים וחמש מעלות, ואנחנו עדיין היינו בחודש נובמבר למניינם – כלומר בסתיו...

אותו חבר נסע הפעם לכינוס בלוויית בנו הבכור, ילד כבן 12, שכמובן גדל גם הוא באותו יישוב קפוא ומרוחק ומשמש שם כשליח צעיר המאיר את הסביבה, ומפשיר אותה במקצת.

לא יכולתי להתאפק וסיפרתי לחברי על יום ההולדת של שליבי שכמעט אף פעם אינני שותף לו. השליח שאל אותי בחזרה, היכן היא תחגוג את יום ההולדת (בכיתה עם החבירות), מה היא תחלק להם (שלל ממתקים בהכשר מהודר), וכמה קרובי משפחה יבואו לאחל לה מזל טוב (בגדול: כולם, חוץ ממני). כאן הוא כבר לא יכל להתאפק והחל לחייך. "אותו רואה את מנדי"? הוא הצביע על בנו שהיה שרוי בניסיון נואש להתרווח לשינה בכיסא המטוס הצר, "להבדיל ממך, מאז שהוא נולד, כל יום הולדת שלו דווקא כן זכיתי לחגוג עמו ביחד. אבל רק אני, אימו ואחיו. אין לו חברים מהכיתה כי הוא לומד בבית ספר אינטרנטי, אין לו ממש ממתקים כשרים בהישג יד כי גם בשר כשר לא ממש יש, וקרובי המשפחה המורחבת גרים במרחק של שתי טיסות לפחות. את יום ההולדת אנחנו חוגגים באמצעות סקייפ ועם עוגה שאשתי מאלתרת ומסנה להפוך לחגיגית ממה שאפשר להשיג. אבל ב"ה שהוא זכה לכך וגם אני".

הגענו לניו יורק. ביום שישי, כ"ד בחשוון עליתי לציונו של הרבי מליובאוויטש, המשלח, יחד עם 4000 השליחים האחרים. כשכנסתי אל הקודש פנימה, קראתי כנהוג את מזמור התהילים המתאים לגילי והוספתי כמובן את המזמור החד והטרי של ליבי, פרק י"א. כי אצלה אמנם כבר נכנסה השבת וחגיגת יום ההולדת התפוגגה, אבל אני עדיין בעיצומה. וב"ה ש'זכינו' גם אני וגם היא, שלא אהיה בה.