שעות הבוקר בקרית ארבע. נערה אחת ישנה ברוגע במיטתה. החופש הגדול התחיל לא מזמן, והיא, כדרכם של בני נוער, מנצלת את שלוות הבוקר כדי להשלים שעות שינה.

אל היישוב חודר מחבל ארור. סכין ביד, שנאה בעיניים, הלב מלא ברצון לרצוח – או אולי, אין ליצור הזה לב; כי איך יכול בן-אדם ליטול חיים של אדם אחר בזדון וברשעות מחרידה שכזו?!...

זמן קצר לאחר-מכן ילמדו ההורים המסכנים כי ילדתם-אהובתם נרצחה בפיגוע טרור, בשנאה בלתי נתפסת.

יום למחרת. דרומית לחברון, בצומת עתניאל. משפחה נוסעת לה ברכבה. האב, מנהל הישיבה שביישוב, נוסע בשלווה בכביש. במושב האחורי של הרכב יושב הילד; אולי בן עשר, אולי כבר חגג בר-מצווה. ברכב שעוקף וחולף לידם יושב בן עוולה עם כלי נשק. מול עיניו הנדהמות הילד רואה צרור כדורים שמפלח את הרכב ופוגע בהוריו, האנשים הכי יקרים לו בעולם. האבא נרצח; האימא מובהלת למרכז הרפואי שם נאבקים הרופאים על חייה.

הידיעות מתפרסמות, והדמעות זורמות, והלב שואל: עד מתי? האם הממשלה עושה כל שביכולתה כדי למנוע פיגועים כאלה? האם תגובת הממשלה חריפה דיה ויש בה די כדי להעביר מסר נוקב ונחרץ לכל המחבלים הפוטנציאליים? האם אין עוד צעדים רבים שאמורים להיעשות, שיכולים להציל חיי אדם רבים?

"אילו היו צועקים... עד מתי באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!" – הרבי מליובאוויטש.

הממשלה צריכה לעשות את חלקה, ואנו צריכים לעשות את חלקנו. לצערנו, המצב המחריד בו אנו נמצאים הוא גורלו של עם ישראל במשך אלפי שנים. פעם היו אלו האינקוויזיטורים המרושעים ששרפו יהודים למוות; בדורות אחרים היו אלו בהירי שיער וכחולי עיניים שעשו זאת בשם טהרת הגזע; וכיום שונאי ישראל מצאו להם שם אחר ותירוץ אחר.

אבל זה לא היה כך, וזה לא אמור להישאר כך.

בורא העולם הבטיח לנו שעוד יבוא היום שבו 'יבולע המוות לנצח'. יום שבו 'מחה ה' דמעה מעל כל פנים', יום שבו הסבל, הכאב והחידלון ייעלמו מעולם אל תוך דפי ההיסטוריה. יום שבו העולם יהיה מושלם. הקב"ה גם הוסיף ואמר לנו: שלנו, כן לנו, יש את המפתחות לכל זה, הכל בידיים שלנו: עם כל מצווה, עם כל מעשה טוב שלנו אנחנו מחישים ומקרבים את אותו יום.

אז בואו נעשה את זה...

בשביל הלל יפה, בשביל הרב מיכאל, בשביל אלפי קורבנות הטרור, אלפי חללי צה"ל, מיליוני ההרוגים בשואה, ועוד מיליוני הקורבנות של עם ישראל במשך אלפי שנות גלות. בואו נתקדם עוד קצת לקראת הגאולה האמיתית והשלמה, בואו ונעשה את המאמץ האחרון ונאמר לבורא העולם: עד מתי?! די, מספיק עם הגלות, מספיק עם השכול, אנחנו רוצים וזקוקים לראות את הטוב הזה היום, אני לא מוכנים לחכות.