שאלה:

לאחרונה התארחתי אצל חברים לארוחת ערב. במהלך הארוחה מישהו הפיל כוס והיא נשברה. כולם אמרו מיד "מזל טוב!"

למה הם עשו את זה? והאם יש קשר בין המנהג הזה ובין המנהג לומר מזל טוב אחרי ששוברים כוס תחת החופה?

תשובה:

ייתכן מאד שקול הזכוכית המתנפצת מזכיר לאנשים את שבירת הכוס בחופה, וזה מה שמעורר אצלם את קריאות ה"מזל טוב". אבל יש, למעשה, עוד כמה סיבות מרתקות לתגובה הזו – שאינן קשורות כלל לחתונה.

סימן טוב

יש כאלה שמקשרים זאת עם הסיפור הבא המובא בתלמוד:

פעם, אסרו הרומאים על היהודים לשמור את השבת, למול את בניהם ולקיים את דיני טהרת המשפחה. משכשלו הניסיונות המקומיים להביא לביטול הגזרה, החליטו היהודים לשגר משלחת שתפציר ברומאים לבטלה. מי נשלח? רבי שמעון בר יוחאי, שהיה מלומד בניסים, ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי.

בדרכם, הזדמן להם השד בן תמליון. הוא הציע לסייע להם בכך שייכנס בגופה של נסיכת בית המלוכה, ולא יצא משם עד שרבי שמעון בן יוחאי יתבקש, על ידי הנסיכה אחוזת הדיבוק, לבוא ולרפאה. כאשר ילחש רבי שמעון בן יוחאי באזנה של הנסיכה, יצא בן תמליון מגופה, והאות לכך יהיה שבצאתו ישבור את כל כלי הזכוכית שבבית.

תחילה התאכזב רבי שמעון ואמר: "שפחה של בית אבא [הכוונה להגר, שפחתו של אברהם] נזדמן לה מלאך שלש פעמים, ואני איני ראוי שיזדמן לי מלאך אפילו פעם אחת [אלא רק אותו שד]". אולם, בסופו של דבר התרצה ואמר, "יבוא הנס מכל מקום" [העיקר שתתבטל הגזרה].

וכך אכן היה. כשנקרא רבי שמעון, הוא לחש באוזנה של הנסיכה: "בן תמליון צא! בן תמליון צא!", והדיבוק אכן יצא מגופה, הזכוכיות בארמון נשברו, והנסיכה התרפאה.

כאות להוקרתו אמר להם הקיסר, "בקשו ככל העולה על רוחכם", והוא הוביל אותם אל בית אוצרות המלוכה שיבחרו לעצמם משם את שכרם. נכנסו הרבנים ומצאו שם את האיגרת שעליה נכתבה אותה גזרה, נטלו אותה וקרעו אותה לגזרים.1

יש מי שהסיקו מסיפור זה ששבירת זכוכית מהווה סימן טוב, ולכן מכריזים "מזל טוב" מתוך שמחה בכל פעם שזה קורה.2

יכול היה להיות יותר גרוע

פרק ע"ט בתהלים עוסק כולו בתיאור חורבן המקדש ותוצאותיו הטרגיות. למרות זאת, הוא פותח למרבה הפלא במילים "מזמור לאסף". האם לא היה מתאים יותר לפתוח את הפרק במילים שישקפו טוב יותר את תוכנו הקודר, כמו "קינה לאסף", או כדומה?

המדרש מסביר שכוונתו של אסף הייתה לשאת מזמור הודיה לקב"ה על שכילה חמתו בעצים ובאבנים, ושפך חרון אפו עליהם ולא על בניו.3

כך, כאשר נשבר כלי זכוכית, אומרים "מזל טוב" ומודים לקב"ה על כך שאם נגזר עלינו נזק מכל סיבה שלא תהיה, אנו שמחים שזה קרה ברכוש בלבד, וחלילה לא בנו.4

המתקת הגבורות

כאשר משהו נשבר, מהווה הדבר ביטוי למידת הדין של הבורא, אות וסימן ל"גבורותיו". דווקא תגובה של שמחה (המתבטאת בין היתר בהכרזת "מזל טוב") בכוחה "להמתיק את הגבורות", ולמתן את השפעתן השלילית. המחשה לרעיון זה ניתן לראות בסיפור הבא:

רבי דובער שניאורי, המכונה "האדמו"ר האמצעי" נודע בנטייתו לשמחה. הייתה לו אפילו "להקת מנגנים", שהיו שרים ומנגנים על כמה סוגי כלי זמר, וכן קבוצת חסידים שהתאמנו לרכוב על סוסים. לעת מן העתים, בעת שמחה, היה קורא ל"להקת המנגנים" ולקבוצת הרוכבים, היה נעמד בחלון החדר ושומע את הניגונים ומסתכל במרוצת הסוסים. גם בנו של רבנו, רבי נחום היה מרוכבי הסוסים.

פעם אחת, בסתם יום של חול וללא כל סיבה נראית לעין, קרא הרבי לפתע ללהקת המנגנים ולרוכבי הסוסים שינגנו וירוצו לפניו, והוא נעמד בחלון כהרגלו וצפה במחזה.

פתאום נודע שבנו של רבנו, רבי נחום נפל מעל סוסו, והוא נמצא בסכנה. מיהרו להודיע על כך לרבנו, אך הוא סימן בידו להמשיך בניגונים ובמרוצת הסוסים.

כעבור משך זמן אמר להפסיק, והלך לו מהחלון לחדרו. בני הבית קראו לרופא, וזה אבחן שאין הסכנה גדולה כפי שסברו תחילה, ורק רגלו נשברה.

כעבור זמן נשאל הרבי, מדוע כאשר סיפרו לו מה שאירע לבנו החביב לו ביותר, לא פנה אליהם אלא אדרבה ציווה להמשיך לנגן ולרכב?!

ענה להם הרבי: "מדוע אין אתם שואלים מדוע הוריתי פתאום ביום חול פשוט לנגן ולרכב בסוסים?!"

ומיד הוסיף והסביר: "ראיתי באותו יום דינים על בני רבי נחום, עקב קטרוג חמור שהיה עליו בבית דין של מעלה. המצב היה קשה עד כדי כך שהדרך היחידה שראיתי לביטול את הקטרוג הייתה: 'שמחה ממתיקה דינים'. לכן קראתי ללהקת המנגנים ולקבוצת הרוכבים, שישמחו את כולם בפעלוליהם.

השמחה שנוצרה אכן הועילה להמתיק את הגבורות, אולם נותר עדיין 'רשימו' – רושם כלשהו – מהדינים, ולכן צוויתי להמשיך את השמחה על מנת שאף רושם לא יישאר. שבירת הרגל היא התוצאה של אותו 'רשימו', ובעזרת ה' נחום יתרפא במהרה ולא ייוותר שום רושם".5

כעת, אחרי שהבנת את הסיבה לקריאות ה"מזל טוב" העליזות, תוכל גם אתה להצטרף ולסייע בהפיכת העולם למקום שמח יותר.