קוראים וקוראות יקרים,
ישי מונטגומרי ישב על ספסל ליד החוף וניגן בגיטרה, כשלפתע הוא שמע "צרחות והרבה בלגן". כשהוא ראה מחבל רץ לעברו וקופץ על הספסל, הוא תפס את הגיטרה והחל להכות בו – עד שהשוטרים הגיעו וירו במחבל.
יונתן עזריהאב הגיע לשוק בפתח תקווה כשמישהו קפץ עליו ודקר אותו בצוואר. תוך שניות ספורות הוא הבין שזה מחבל ושהוא קורבן לפיגוע דקירה. "אמרתי לעצמי שאני חייב להיאבק בו" סיפר יונתן. הוא שלף את הסכין מהצוואר שלו ודקר את המחבל.
מי יודע כמה חיים ניצלו בזכות גבורתם של ישי ויונתן!
יש הרבה מה ללמוד מיונתן וישי, ולא רק במקרים של פיגועים, חס ושלום. הם יכלו להתמקד בעצמם, לחשוב על מה שאין להם ועד כמה הם לא יכולים לעשות כלום במצב הנוכחי – אבל הם בחרו לעשות משהו למרות כל הקשיים. הרי אף אחד לא היה שופט את יונתן אם הוא היה נשכב על המדרכה בכאב ומחכה לאמבולנס שיבוא. ואיש לא היה מתלונן לו ישי היה אומר "ברחתי משם כל עוד נפשי בי, הרי מה אני יכול לעשות? הייתה לי רק גיטרה ביד, לא כלי נשק או משהו כזה". אבל יונתן התעלם מהפציעה האישית שלו, וישי לא הקדיש מחשבה למה שיש לו ביד או לא, ושניהם פעלו באומץ בנחישות.
ושניהם הצילו חיים.
הלוואי שלא יהיו עוד פיגועים ושלא נצטרך לגבורה כזו. אבל גם במישור הרוחני, בתחום של השפעה על האחר, בערוץ השינוי שכל אחד ואחת מאיתנו צריכים לחולל בסביבה האישית שלנו, קל מאוד להתחמק. "איך אני יכול להשפיע על מישהו אחר אם אני בעצמי 'פצוע' מבחינה רוחנית"? "איך אני יכולה לעורר השראה באחרות אם אני לא נואמת / מוכשרת / חכמה במיוחד?"
ישי ויונתן מלמדים אותנו שזה לא משנה מה יש לנו או אין לנו. הדבר החשוב ביותר הוא הנכונות והמוכנות לעשות, למרות כל הקשיים. ואז, נראה את ברכתו של האלוקים בכל אשר נפנה.
שיהיה לכם חודש טוב ושנשמע רק בשורות טובות,
הרב מנדי קמינקר
כתוב תגובה