"בבקשה, תגיע אלינו, אלו כנראה יהודים".
כך הסתיימה לה שיחת הטלפון שקיבל השליח לעיר חמלניצקי, הרב אלכסנדר פיינגולד.
הרב פיינגולד מכהן כשליח חב"ד בעיר חמלניצקי שבאוקראינה. איזור העיר חמלניצקי מאגד בתוכו עשרות יישובים ועיירות קטנות, שמתגוררים בהם מתי מספר יהודים. משפחות בודדות הפזורות על פני שטח רחב מאוד, והרב פיינגולד עומד איתם בקשר. מעת לעת הוא עורך מסע בין העיירות, פוגש את אותן משפחות בודדות, לומד איתם שיעורי תורה, מחזק את רוחם ומחיה את נשמתם.
במועדי וחגי ישראל שולחים אליהם "סוכה ניידת" שתזכה אותם במצוות החג, מידי פעם הוא מביא אותם אל העיר חמלניצקי, ומארח אותם לשבתות.
באותו בוקר של תחילת חודש כסלו, הרב פיינגולד קיבל טלפון מאותם יהודים בודדים המתגוררים בעיר נטישין.
שמה של העיר נטישין אינו מוכר לקוראים, אך בסמיכות אליה שוכנת העיירה אוסטרואה, שם מנוחת כבוד של המהרש"א, אחד מגדולי הפרשנים על התלמוד שחיבר את הפירוש 'חידושי הלכות ואגדות מהרש"א'.
תושביה היהודיים של נטישין פנו בקריאה בהולה לרב פיינגולד: "כבוד הרב, תגיע בדחיפות לעיר. ישנו שטח קרקע שמיועד לבניית מרכז קניות גדול, הדחפורים שעלו על הקרקע החלו בעבודתם, ולפתע התגלו עצמות רבות, ולפי הנתונים נראה שאלו הם עצמות של יהודים. יש כאן שרידים של ספרים כתובים באותיות עבריות. בבקשה, תגיע אלינו, אלו כנראה יהודים".
הרב פיינגולד נזעק לעזרתם, הוא טלפן לארץ לארגון 'אתרא קדישא', והרב חזקי קלמנוביץ, יצא אליו בטיסה אל העיר קייב.
הרב פיינגולד המתין לו בנמל התעופה הבינלאומי בוריספול, ומשם הם יצאו יחדיו אל נטישין.
בהגיעם למקום התברר להם שהם יידרשו לעבודה מאומצת. משטרת העיר והפרקליטות ששמעו על התקרית, לקחו את כל השרידים שהיו בקבר האחים, הכניסו אותם אל חדרי הקירור של בית הקברות המקומי כשהם חתומים בחותם הפרקליטות עד לבירור הממצאים, דבר שעלול לארוך זמן רב בשל נפתולי מערכת החקירות והבירורים האוקראינית.
הרב פיינגולד נקט ביוזמה מקורית.
הוא שכר צוות צילום מקצועי, ויחדיו הם הגיעו אל לשכת ראש העיר נטישין.

"אני עומד כאן – פנה הרב פיינגולד אל ראש העיר – בראש משלחת יהודית בינלאומית. אני מגיע מהעיר הסמוכה, כאן איתי עומד נציג מירושלים, בירת ישראל, ואנחנו מייצגים את עם ישראל בעולם כולו.
"אני רוצה להודות לך על עזרתך למען הקהילה היהודית בעירך, ואני רוצה להודות לך על תפקודך בטיפול הנאות והראוי בשרידי העצמות של היהודים הקרובים כאן, שעצמותיהם התגלו בימים האחרונים בחפירות הבניה.
"צוות הצילום רוצה לראיין אותך בנושא, ולשמוע מפי ראש העיר עצמו על חשיבות הדבר, ונביא את דבריך לקהילות היהודיות"...
ראש העיר ביקש את סליחתם, הוא ביקש מהם להמתין כמה דקות ומיהר לצאת לביתו, להתארגן כראוי לקראת הצילום. לאחר כרבע שעה הוא חזר 'על מדי אלף', כיאה וכראוי.
בשיחה עם הרב פיינגולד הוא סיפר לי, שהם ראו את יד ההשגחה העליונה בטיפול בשרידי העצמות.
"טיפול מול הפרקליטות – זה סיפור ארוך מאוד", הוא אומר. "אבל כאן, תוך 24 שעות, ברוך ה' הכל הסתיים. היו אלו עשרים וארבע שעות ארוכות, עבדנו בהם ללא הרף, אבל בסיומם של עשרים וארבע שעות, בפיקוחו ובהדרכתו של הרב קלמנוביץ, בסיוע יהודי העיר, בעזרתה של עירית נטישין ובהוראתו של ראש העיר – הכל בא על מקומו בשלום.
"העיריה הקצתה שטח חלופי לקבורה, קיבלנו את כל השרידים שהיו חתומים אצל הפרקליטות, העברנו אותם למקום החדש בהתאם לדרישות ההלכתיות, העיריה כיסתה את המקום ביציקת בטון, ואף הציבה אנדרטה על קבר-האחים החדש לציון המקום".
בסיום הקבורה המחודשת הם חזרו כל אחד למקומו, הרב קלמנוביץ - לארץ ישראל, והרב פיינגולד - לעיר שליחותו בחמלניצקי.
*
ביום חמישי של אותו שבוע, הרב פיינגולד מקבל שיחת טלפון נוספת מהעיר נטישין.
"שלום כבוד הרב. המאורע שהתרחש כאן לפני יומיים מכה גלים. הסיפור של קבר האחים שהתגלה, והקבורה מחדש של יהודי העיר של הדור הקודם – לא יורדת מסדר היום.
"יש כאן התעוררות גדולה. אנחנו פונים אליך בבקשה, אם תוכל לבוא אלינו לשבת הקרובה. תהיה איתנו, תתפלל איתנו, תלמד אותנו מהי שבת, תתן לנו את אווירת השבת".
הרב פיינגולד לא יכול היה לסרב להם.
"בדרך כלל – הוא אמר להם – כשמטלפנים אלי מקהילות שיש בהם מספר יהודים קטן, מקומות שאין בהם מנין, ומבקשים שאגיע אליהם לשבת, אני מזמין אותם אלי. אבל בשל מאורעות השבוע – אני חורג ממנהגי, ואני מגיע אליכם. אבוא עם קבוצה מיהודי העיר, ויחדיו נעשה שבת כדת וכדין".
הרב פיינגולד זימן אליו קבוצת סטודנטים יהודיים מהעיר חמלניצקי, סטודנטים הלומדים אצלו שיעורי יהדות בקביעות, במסגרת פרוייקט 'סטארס' [פרוייקט של חב"ד בחבר העמים במסגרתו סטודנטים יהודיים מתאספים אצלם פעמיים-שלוש בשבוע ולומדים שיעורי יהדות], והזמין אותם לבוא איתו לשבת לנטישין.
בשל העובדה שבעיר נטישין אין בית הכנסת, העיריה נקראה אל הדגל זו הפעם השניה השבוע. היא הקצתה בתוך בנין העיריה חדר גדול והעמידה אותו לצורכי הקהילה היהודית ליום השבת.
האוירה היתה מרוממת, תפילת ליל שבת וסעודת השבת שאחריה – נמשכו שעות ארוכות. זמירות שבת, דברי תורה, 'לחיים', ריקודים-חסידיים, בשר ודגים וכל מטעמים, גשמיים ורוחניים.
*

לפני קריאת התורה נשא הרב פיינגולד דברים, רעיון מתורתו של הרבי בפרשת השבוע.
היה זה בשבת פרשת תולדות, מיד לאחר כינוס השלוחים העולמי. הרב פיינגולד סיפר אודות יצחק אבינו, אודותיו קוראים בשבת זו, ועל חפירת הבארות שלו.
"חפירות בארות" ציטט הרב פיינגולד מתורתו של הרבי, "מהותה היא להסיר את העפר, לסקל אבנים ולגלות מעיין הנמצא עמוק באדמה. בכל מקום בו נחפור – נמצא מים. השאלה היא באיזה עומק, עד כמה יש לחפור, וכמה סבלנות וכח יש לנו. הכל תלוי בעבודתינו. כשנשקיע כוחות – נראה תוצאות.
"יצחק אבינו עסק בחפירות בארות, עבודתו של יצחק אבינו היתה לגלות את התוכן הפנימי הטוב הטמון בכל דבר.
"בכל יהודי יש מעין מים חיים, בכל יהודי יש "באר". הרבי, 'יצחק' שבדורינו, חופר את הבארות. הוא מסיר את העפר מעל הלב שלנו ומגלה את המעיין. הרבי שולח שלוחים לכל מקום בעולם, כדי "לחפור בארות", להסיר את שכבות העפר, ולגלות בכל יהודי את המים חיים שיש בו, את המעיין הזך והצלול.
"למרבה האירוניה, זה מה שארע כאן בנטישין. העובדה ש"הסירו את העפר", שהדחפורים חפרו באדמה, דבר שהוא מחריד כשלעצמו – הרי דווקא בזכות זאת התגלה לפתע "באר מים", יש התעוררות יהודית. הנה – כתוצאה החפירות האלו, אנחנו עושים כאן את השבת בנטישין, מתפללים במנין, דבר שלא היה מתרחש לולי החפירות"...
*
אחד מהנוכחים בתפלות השבת היה יהודי קשיש כבן שמונים, שענה לשם וסילי.
וסילי זה ישב בקצה החדר והרב פיינגולד הבחין בו שמשהו זע אצלו. משהו עובד עליו. רגע הוא יושב עם קסקט, ולאחר כמה דקות הוא מסיר אותו. הוא יושב גלוי ראש ואחר כמה דקות הוא חובש אותו מחדש על ראשו. רגע הוא רוצה להראות כיהודי, ורגע הוא כאילו מתריס, "לא – איני יהודי. אני יושב גלוי ראש". מלחמה התחוללה בקרבו.
הרב פיינגולד סימן לעצמו, "יש לבדוק את העניין."
הוא בירר בשקט אצל אחד ממכריו מיהודי העיר אודות וסילי, האם הוא אכן יהודי – הלה השיב לו. כן, כפי הנראה הוא יהודי. ידוע לי שהוא גם נימול. הוא נימול כילד, לפני המלחמה.
בעת קריאת התורה, הרב פיינגולד הזמין אותו לעלות לתורה. "מה שמך?" הוא שאל את וסילי.
"וסילי מויסייביטש. וסילי בן משה" היתה התשובה.
"יעמוד וסילי בן משה" – קרה הרב פיינגולד, וסילי עלה לתורה, בבנין עירית נטישין.
בתום חלק הקריאה של העליה הזו, הרב פיינגולד עמד לערוך 'מי שברך' לוסילי, אך לבו לא נתן לו. "מה זה השם הזה 'וסילי'" חשב הרב פיינגולד לעצמו.
יש הרבה שמות רוסיים, שהם שמות יהודיים או בעלי הקשר יהודי. יהודים ברוסיה נקראים בשמות: מישה, סאשה, בוריס, וולדימיר, איגור. שמות שמזכירים את השמות משה, ברוך, זאב, אשר וכדומה. אבל 'וסילי'?! וסילי זה שם גויי מוחלט. אין הרבה יהודים שנקראים בשם זה.
"תאמר לי – שואל הרב פיינגולד את וסילי – יש לך אולי שם נוסף, שם אחר, יש לך אולי גם שם יהודי?"
וסילי עומד כך, עטוף בטלית, אוחז ב'עץ החיים' של ספר התורה, עומד ומביט ברב פיינגולד, מביט בספר התורה, מביט ושותק.
הוא רוצה לומר משהו, אך הוא אינו מסוגל. ידיו החלו לרעוד.
הוא אחז בחזקה בספר התורה, כמו מנסה לשאוב ממנו כח, מנסה לשאוב ממנו עזרה. שפתיו רוטטות, עיניו מתלחלחות. והוא אינו מסוגל לדבר.
המתפללים מבחינים ב'דרמה' המתחוללת ליד ספר התורה.
כולם התקרבו אל ה'בימה' המאולתרת. יהודי העיר, הסטודנטים של 'סטארס' מחמלניצקי, והם כולם מביטים לעברו של וסילי, מחכים למצוא פיו. הרב פיינגולד מביט בו בעינים נדהמות.
ואז 'וסילי' החל לדבר - - -
*
כן, יש לי עוד שם. קוראים לי עזריאל. עזריאל בן משה...
זה היה בראש השנה שנת 1942. כאן, בנטישין.
הצבא הנאצי האיום נכנס לפני כמה ימים אל העיר, וריכז את כל יהודי העיר בבית הכנסת שלנו.
הסבא שלי היה כאן רב העיר. הסבא היה אדם גדול, היתה לו הדרת פנים, זקן לבן ארוך ועיניים בוערות, הוא היה תלמיד חכם. הוא היה מנהיג. כולם צייתו לו. ואני הייתי הנכד שלו.
נער בן שתים עשרה הייתי באותו ראש השנה. סבא החל להכין אותי לקראת יום הבר מצווה שלי. סבא החל ללמד אותי לקרוא בתורה, סבא החל ללמד אותי הלכות תפילין.
ובראש השנה הכל נגמר.
בראש השנה 1942 הנאצים ימח-שמם ריכזו את כל היהודים בבית הכנסת, ומשם הוציאו אותנו בשיירה ארוכה אל איזור מגודר. סבא, הרב, צעד בראש, ואנחנו כולנו אחריו.
הייתי שם עם הורי, אחיי ואחיותיי, סבא וסבתא, דודים, קרובי משפחה, חברים, שכנים. כל הקהילה היהודית. כולנו צעדנו אחרי סבא.
הגרמנים ימח-שמם צעדו מצידינו, כשלידם מסייעים להם גם הגויים המקומיים, הרומנים.
המתח האדיר, הפחד, החלישו אותי, גרוני היה חרוך ויבש. פניתי לאחד השומרים הרומניים, שהיה קצת יותר אנושי מחבריו הגרמנים, וביקשתי ממנו מעט מים.
משום מה הוא ריחם עלי, ונתן לי בקבוק מים. שתיתי אותו עד תומו.
בסופה של צעדה הגענו לצריף גדול, הגרמנים הכניסו את כולנו פנימה.
בשל העובדה ששתיתי מים, נזקקתי להתפנות לצרכי, וחיפשתי מקום צדדי להטיל בו את מימיי. אולם הצריף היה ללא קירות פנימיים ולא יכולתי למצוא מקום מתאים.
כשהבחנתי באותו רומני שהעניק לי את המים, פניתי אליו בשנית וביקשתי ממנו שיאפשר לי לצאת להתפנות. למזלי הגדול - הוא איפשר לי.
יצאתי מהצריף וחיפשתי מקום מתאים, וראיתי שבמרחק של 200-300 מטר גדלים שיחים. פניתי לשם.
כשאני עומד שם בינות לשיחים. אני שומע קולות וצעקות. הגרמנים הארורים נכנסו אל הצריף, ופקדו על כולם לצאת ולחפור שוחה עמוקה בקרקע.
קפאתי על מקומי, עמדתי ורעדתי מפחד. לא העזתי לנשום שמא יגלו אותי. עמדתי שם, וראיתי את הכל...
כולם נטבחו שם, כולם נפלו שמה. סבא. סבתא. ההורים שלי. האחים שלי. החברים, השכנים – כולם נשחטו שם. לא נשאר אף אחד מכל הקהילה היהודית. הם רצחו את כולם...
שלושה ימים התחבאתי בשיחים, לא העזתי לצאת משם. חששתי שמא מחפשים אותי, שמא יגלו אותי. שלושה ימים ושלושה לילות ישבתי שם בין השיחים. רועד מפחד.
האדמה לא שקטה. האדמה זזה שם. היו כאלו שנותר בהם מעט חיים... עד שהיא פסקה מלנוע...
ראיתי את נחלי הדם. ראיתי הכל...
אחרי שלושה ימים, בחסות הלילה, חזרתי אל העיר, ונכנסתי לביתו של אחד ממכרינו, גוי, ידיד קרוב שלנו.
הוא נדהם לראות אותי, הוא היה בטוח שאיש לא נותר. הוא הכניס אותי אל המרתף שלו. שם שהיתי כמה שנים, עד לתום המלחמה. הוא היה מוריד לי מעט מזון. אחת לכמה לילות הייתי יוצא למספר דקות לנשום אוויר נקי. וכך רבצתי אצלו במרתף עד לסיום המלחמה.
השכן הגוי הודיע לי ששמי הוא וסילי. לא עוד עזריאל, מאז אני וסילי...
*
עזריאל-וסילי, עומד ומספר, עומד ובוכה, עטוף בטלית, אוחז בספר התורה, והמתפללים עומדים סביבו, מקשיבים לו בעיניים פעורות.
"סבא רצה להכין אותי לבר מצווה, סבא רצה שאקרא בתורה. אבל סבא נהרג. אבא נהרג, כולם נהרגו.
"אני נשארתי ילד בן שתים עשרה.
עזריאל 'נהרג', עזריאל נשאר שם, בין השיחים. במקומו נולד וסילי. עזריאל לא חגג בר מצווה, ווסילי מעולם לא חשב שהוא צריך בר מצווה"...
דממה נפלה על 'אולם בית הכנסת' המאולתר. איש לא יכול היה לפצות את פיו.
*
"אתה מבין מה שהולך כאן"?! - קרא לפתע אחד הסטודנטים לעברו של עזריאל-וסילי.
"אתה מבין איזה מעגל נסגר כאן"?!
בתחילת השבוע, סבא שלך 'יצא מהקבר שלו'. בתחילת השבוע 'העירו' את סבא שלך ממשכבו, שם הוא שוכב מאז ראש השנה 1942, והדבר הראשון שסבא עשה – הוא דאג לנכד שלו.
הוא דאג שתחגוג בר מצווה, סבא דאג לך שתעלה לתורה...
הנה, עלית לתורה, עזריאל בן משה. כאן בנטישין, בעיר של סבא, כמו שסבא לימד אותך...
*

הרב פיינגולד, שבתכניתו המקורית היתה לצאת במוצאי שבת בחזרה לחמלניצקי, נשאר בעיר עם כל הקבוצה שלו גם ביום ראשון.
בבוקרו של יום ראשון, כל תושביה היהודיים של נטישין חגגו 'בר מצווה' לעזריאל.
קצת באיחור, איחור של שבעים שנה, כשעזריאל חוגג את שנתו השמונים-שלוש, אבל הוא חגג בר מצווה.
עזריאל הניח תפילין לראשונה בחייו, הוא זכר במעומעם את מה שסבא לימד אותו.
עין לא נותרה יבשה כשעזריאל אחז את התפילין בידיו ונישק אותם בחום.
בתי התפילין נרטבו מנשיקות שפתיו של עזריאל, נשיקות שהתערבבו עם דמעותיו החמות שזלגו באין מפריע.
כתוב תגובה