"יום יבוא ויהיה לו נחת מהנכדים..."

גדלתי בבית יהודי חם, אך ללא כל רקע דתי. את היהדות סימל עבורי בשנות ילדותי סבי, אב אימי, ר' שמואל ברוידא ז"ל, שכאשר היינו אצלו ידעתי שההנהגה שלי חייבת להיות שונה. סבא חבש כיפה גדולה לראשו וסבתא הלכה בשבת בבוקר לבית הכנסת בכובע לראשה. ידעתי שבביתם אין להדליק אור בשבת ושמחתי לשמוע מסבי את סיפוריו אודות אירופה של ילדותו, אכילה בישיבה אצל מארחים 'בעלי בתים' שונים, עיירתו אייששק הקרובה לווילנה שעברה בין ידי גויים שונים והחמימות שחש כלפי תורת ישראל ומסורתה.

סבא היה יהודי די-אמיד. בארצות הברית הוא היה נשיא של חברה לייצור בשר כשר שנקראה 'בסט כשר' ואת כספו אף ניצל למטרות צדקה, כך שכאשר גדלתי הבנתי שסבא היה גם בעל צדקה גדול.

בית כנסת עם יותר עברית...

בילדותי עברנו לגור בס' פול, מינסוטה, שם אבי שימש פרופסור באוניברסיטה ואני נשלחתי לבית הספר העירוני הגדול, בו הייתי היהודייה היחידה בין אלפיים וחמש מאות התלמידים. מלבד לימודים סדירים אלו שלחו אותי הוריי גם לבית ספר של יום ראשון ללמוד "יהדות". טיבה של יהדות זו היה סינתטי. למדנו בבית הכנסת הרפורמי על בריאת העולם, המורה הביאה תמונות של ימי הבריאה, ואני רק חשבתי לעצמי שבכלל לא יכול להיות עולם ללא אור – פטרתי את כל נושא הבריאה כדבר לא מציאותי והמשכתי לי לחיות את חיי... אימי אמרה לי לעיתים: "את יהודייה, תהיי גאה בכך", אך מלבד זה שלפעמים במסמכים הייתי צריכה למלא לאום וכתבתי "יהודייה", זה ממש לא אמר מאום לגביי.

כשסבא נפטר הבהירו הוריי לאחי שהוא לא חייב לחגוג את בר המצווה אם אינו חפץ בכך. אחי למד שיעורי 'בייבל' בטמפל הרפורמי שלנו, אך הוא לא מצא בהם שום עניין ואפילו להיפך. הוא חיפש רוחניות ורצה לעשות משהו לכבודו של סבא.

באחת השבתות הגיע אחי ברכיבה על אופניו אל הטמפל הרקונסטרקשני בעיר (בו יש אפילו פחות יהדות אותנטית מאשר בטמפל רפורמי) ונכנס להתפלל – לכבודו של סבא – אך האווירה שם לא הזכירה לו בכלל את בית הכנסת של סבא. לצערו הוא גם לא ידע להגדיר בדיוק את הרוחניות שהוא מחפש. ניגש אפוא אל אחד המתפללים במקום ושאל אותו אם יש באזור בית כנסת בו יש יותר... עברית... היהודי שלח אותו לבית חב"ד.

תשובה שהפחידה

בית חב"ד במינסוטה היה חדש יחסית. 'בית חנה', המכון ללימודי יהדות לנערות, כבר הוקם. כאשר נכנס ילד בן חמש עשרה למקום ומבקש ללמוד עברית, הצוות הרעיף תשומת לב על הנער. הוא הוזמן לשבתות, למד יהדות ולבסוף החליט ללכת ללמוד בישיבה בפלורידה.

אני זוכרת את המסיבה שעשו לאחי לפני שיצא מהבית. הרב משה פלר שיחי' דיבר אודות 'לך-לך', שכאשר יוצאים מהבית ללמוד תורה, זה כמו אברהם אבינו שיצא על מנת להתעלות ברוחניות.

כאשר אחי שב הביתה לחופשות היינו משוחחים. הוא היה מסביר לי רעיונות שונים מן התניא ואם כי נהניתי מהם, לא רציתי להתקרב אל היהדות או אל חסידי חב"ד. לא הרגשתי שאני צריכה יותר רוחניות. למדתי קרטה עם מורים מיפן שבהם ראיתי אנשים נעלים מאוד ובכך הסתפקתי.

פעם טיילתי עם אחי ברחוב ובתוך כך הוא נזכר שעליו להביא משהו לבית חב"ד. המתנתי לו בחוץ ולפתע אני שומעת מישהי קוראת בשמי. אחת התלמידות החדשות ב'בית חנה' הכירה אותי שכן שהינו יחד לפני מספר שנים בקייטנה בפנסילבניה. "מה את עושה כאן?" - שאלתי.

"רציתי ללמוד יהדות ומצאתי כאן מקום מתאים".

"בואי, היכנסי לבית חנה" – הזמינה אותי החברה – "היום אנו לומדות לאפות חלות"...

לא רציתי כל כך ללמוד יהדות, אך לשיעור תניא הסכמתי בכל זאת להגיע. תהיתי אם כל הבנות סביבי מאמינות בקדוש-ברוך-הוא ושאלתי את הרב מאניס פרידמן: "מה, כל הבנות הללו מאמינות בה'?" והוא ענה במשיכת כתף: "תשאלי אותן"...

היה זה בתקופת החופש הגדול. נשארתי שעה ועוד שעה, הרב פרידמן דיבר וסיפר על ה' ולעצמי חשבתי שגם אם יש אלוקים – בוודאי לא איכפת לו ממני באופן אישי.

מצאתי את עצמי במלחמה פנימית ורגשות מעורבים, 'בית חנה' נסגר עד לחופשת הסמסטר הבאה, אני חזרתי ללימודים באוניברסיטה ומסביבי לא היו שום חברות יהודיות, שום עידוד לצמיחה יהודית-רוחנית. הרגשתי שאני יושבת בסירה קטנטונת בלב האוקיינוס לגמרי לבד.

בית חנה בימים בהם אירע הסיפור.

ואז זה הגיע...

באחת השבתות הוזמנתי לביתה של משפחה חסידית במיניסוטה. הכול דיברו בהתרגשות שזוהי שבת לפני י' בשבט ושמרצה ידוע-שם מגיע לבית חנה. לא ידעתי מה זה י' שבט ולא הכרתי את שם המרצה, אבל היות ודיברו שהמרצה הוא פנטסטי וכבר שנים מנסים להשיג אותו – לא רציתי להפסיד.

המרצה, הרב שלמה זלמן העכט ע"ה נראה מבוגר במראהו, אך קולו היה צעיר ונמרץ. הוא התחיל לתאר את זיכרונותיו מהרבי הקודם מליובאוויטש, דיבר על העובדה שבזכות הרבי יש כל כך הרבה יהודים שומרי מצוות בארצות הברית. הוא גם אמר בשם הבעל שם טוב, שאם משהו מושך את תשומת לבו של אדם – הרי זה בוודאות בהשגחה פרטית ועליו לנסות להבין מדוע הוא ראה או שמע דווקא דבר זה.

לאחר מכן החל הרב העכט לספר סיפורים שהוא אישית זכר אודות הרבי הקודם, חמיו של הרבי. את כל הסיפורים סיפר בלי להזכיר שמות.

ואז זה הגיע:

"במשך שנות המלחמה" – סיפר הרב העכט – "הייתה לנו בשיקגו קרן הצלה שמטרתה הייתה לסייע לפליטים. עם סיום המלחמה היו לנו בקרן כ-180,000$ ושלחנו כספים ליהודים פליטים שהגיעו לארץ ישראל ולפריז, ובין היהודים שתרמו רבות לקרן ההצלה והיו מעורבים בה עד מאוד היה יהודי יקר ושמו ר' שמואל ברוידא (וכאן לראשונה הוא נקב בשם). הוא היה הנשיא של חברת 'בסט כשר' והיה גם נשיא קרן ההצלה.

בקשה של ילד

ר' שמואל ברוידא – ממשיך הרב העכט לספר - רצה לנסוע בעצמו אחרי המלחמה לפריז ולחלק את הכספים לפליטים תוך שהוא מתעניין בהם אישית. כששב מר ברוידא אמר לי: "הרב העכט, אני רוצה לחלוק עמך חוויה שלעולם לא אשכח. בפריז היו אלפי פליטים מרוסיה שהתגלגלו וניסו להשתקם מעט. התעניינתי מאוד – סיפר לי ר' שמואל – ורציתי לדעת איך הצליחו יהודים יקרים אלו לשרוד ברוסיה. שוחחתי עם המבוגרים, הצעירים, ואז בחרתי לי מבין ילדי הפליטים ילד אחד ואמרתי לו: 'ראה נא ילד קטון, אני נוסע בחזרה לאמריקה. האם יש משהו שאתה מאוד-מאוד רוצה? אני רוצה למלא משאלה גדולה עבורך'. כשדמעות מתגלגלות במורד לחייו שאל אותי ר' שמואל ברוידא: אתה יכול לנחש מה הילד הקטן הזה ביקש? חשבתי שהילד יבקש דבר-מה שלא היה יכול לקבל במשך כל שנות המלחמה: סוכרייה, ממתק אחר, בגד חדש... הילד הזה היה בן שמונה. הרבי הקודם כבר לא היה באירופה, ובכל זאת, הילד אמר בקול מרוגש "אני רוצה לבוא לאמריקה ולראות את הרבי!"

הרב העכט הוריד את טון דיבורו והמשיך: ר' שמואל ברוידא לא היה חסיד. הוא היה איש קר, וילנאי, אך הילד הזה הצליח לרגש אותו עד דמעות. הוא הסביר כי לו היה זה חסיד מבוגר – נו, מילא, אבל ילד שהצליח להפנים כל כך את הקשר לרבי? בלי שנפגש בו?

כשחזר מאירופה לארצות הברית, אמר לי: "הרב העכט, תשיג לי ראיון אצל הרבי. אם שיא השאיפות של הילד הן לראות את הרבי – ועבורי זה הרבה יותר אפשרי, אני חייב להיכנס לרבי!"

הרב העכט עשה אתנחתה קלה בהרצאה. הוא העביר את עיניו ברפרוף על הקהל. אנשים רבים ניגבו את עיניהם, אך בשורה הראשונה ישבתי אני ואפילו לא הרמתי יד כדי לנגב את דמעותיי והן זלגו וזלגו וקול יבבותיי לא הפריע לי מלהתרכז ולא להפסיד מילה אחת מהנאמר.

הרב שלמה זלמן העכט

הרב משה פלר ראה אותי בבכיי, הוא אמר לרב העכט בלחישה כי נדמה לו שאני נכדה של ר' שמואל ברוידא ולכן, לאחר ההרצאה ביקש הרב העכט לשוחח עמי. הוא אמר לי: "סבך ואני לא היינו ממש מיודדים. הוא היה מבוגר ממני בהרבה ולא תמיד דגל בדיוק בדרך החסידית, אך משביקש להתקבל אצל הרבי, הבטחתי להשתדל עבורו. השנה הייתה 1947. בריאותו של הרבי הקודם הייתה רופפת ואנחנו טסנו ביחד לניו יורק. לאחר יחידות ארוכה יחסית, יצא סבך מחדר הרבי ואמר: 'זו הייתה החוויה הכי מיוחדת בחיי'. יותר מזה – לא אמר לי.

הבטחה של הרבי

"לאחר מכן יצא מזכירו של הרבי הריי"צ ואמר שהרבי קורא לי – המשיך הרב העכט לספר לי – הרבי אמר לי: ר' שמואל ברוידא היה עכשיו אצלי. הוא סיפר לי על מעשיו ואז שאלתיו: מה נשמע עם הילדים שלך? ור' שמואל התפרץ בבכי... כל ששת ילדיו לא היו שומרי מצוות. הרבי הביט בי ואמר: הבטחתי לר' שמואל שיבוא יום ותהיה לו נחת מהנכדים שלו"...

"עד רגע זה" – אמר הרב שלמה זלמן העכט – "לא הבנתי מדוע הסבא שלך בכה ומדוע הרבי קרא לי לחדרו וסיפר לי מה הבטיח לסבך".

הבנתי את המסר. הרבי הקודם הורה לי את דרכי עוד בטרם הוריי הכירו זה את זה.

באותו ערב החלטתי למלא את המוטל עליי; עברתי ללימודים מלאים ב'מכון חנה' בקראון הייטס.

בזכות הברכה

לאחר נישואיי, לחסיד חב"ד כמובן, עברתי לגור במוריסטאון, ניו ג'רסי, ופה אני מגדלת את ילדיי שיחיו. שני אחיי אף הם חסידים – כנראה בזכות דמעותיהם של סבי ושל הרבי הקודם.