ביום בהיר החליט רב ומנהל בית ספר לעזוב את הכול ולתווך בין תורמי כליה לנזקקים להשתלה ומשום מקום קם מפעל אדיר שפעילותו מכפילה את עצמה מידי שנה. למה המייסד לא מקבל משכורת אך גם לא תורם כליה, מה הניא אדם לעזוב משרות מכובדות ולקפוץ למים, מה עשתה הדוקטור ביום שיצאה לפנסיה ומי תרם כליה למצביעת מר"צ? וגם על הרווח האמיתי שמתגלה רק בסוף.
כך זה התחיל: קריסה, אישפוז דחוף וסיבוך בכיס המרה
"האם הכול בסדר? הרוב. כל תשעת המושתלים של השבוע האחרון בסדר. 18 מנותחים בסך הכול, אם אני מחשיב גם את תורמי הכליות. זה העיקר. המעט שעוד לא בסדר, זו הדאגה לאלו שצריכים לעבור השבוע השתלות".
כך פותח את השיחה יו"ר עמותת "מתנת חיים", כשאני שואל לשלומו.
נעים להכיר. הרב ישעיהו הבר, בן חמישים וקצת ("הגיל האמיתי לא משנה"), אדם שבגיל לא צעיר הפך באחת למפעל חיים מהלך. אדם שמאחורי חזותו הצנועה עומדת הצלת חייהם של עשרות אנשים מידי שנה, גאולתם מייסורי איוב והעלאתם על דרך המלך לחיים טובים יותר.
אך בל נקדים את המאוחר.
הכול החל לפני קצת יותר מעשר שנים. הבר, תושב ירושלים קרס והתפתל לפתע מכאבים, בעודו חוצה את הכביש בשכונת מגוריו במערב העיר. בלית ברירה הוא פנה במהירות למרפאה המקומית ומשם הובהל לאשפוז דחוף. בלית ברירה אמרנו, שכן סדר יומו העמוס כלל שעות עבודה רבות מידי יום ונע בין היותו רב בישיבה בשכונת הר נוף בבירה, לבין ניהול חינוכי של תלמוד תורה המונה 1,200 תלמידים. סדר היום המפרך שהיה מנת חלקו כמו גם העול הכבד שעמד על כתפיו בחינוכם של מספר תלמידים כה רב, לא אפשר לו כבר שנים ארוכות לנוח או לטפל בעצמו כראוי כמו גם לצאת לחופשות או חופשות מחלה.
דקה לפני שהובהל במהירות לבית הרפואה הסביר לו הרופא כי כליותיו קרסו והוא חייב לעבור דיאליזה בדחיפות שאם לא כן חייו עלולים להיות בסכנה. הסיבה שהביאה לכך היתה מפתיעה ונדירה מאוד והגיעה בשל סיבוך פנימי בכיס המרה, אבל כך או כך התוצאה היתה הרת גורל. במאמר המוסגר נדגיש רק כי המקרה הספציפי הזה - סיבוך בכיס המרה שהביא לקריסת כליות, היה המקרה הראשון מסוגו בעולם ונחקר במשך זמן רב בידי חוקרים מאוניברסיטאות שונות.
פינחס תורג'מן ע"ה
בחדר בו אושפז במרכז הרפואי "משגב לדך" מצא הרב הבר בחור צעיר בן 19 תושב קריית ארבע בשם פינחס תורג'מן. לשאלתו איך אדם בגיל כה צעיר נזקק לטיפולי דיאליזה השיב פינחס כי הוא סובל מכשל בכליות מגיל צעיר מאוד וכי בגיל 3 עבר השתלת כליה. שלש שנים לפני המפגש בין פינחס לרב הבר, נפל אחיו הגדול של פינחס, יאיר באחד הקרבות במלחמת לבנון השנייה. במהלך ה"שבעה" על אחיו, לא הצליח פינחס ליטול את כל הכדורים שהוא היה אמור ליטול מידי יום, כדי שההשתלה לא תדחה. למרבה הצער התברר כי בשל כך ההשתלה אכן נדחתה ופינחס היה מוכרח לחזור לטיפולי הדיאליזה.
ליבו של הרב הבר נכמר למשמע הסיפור הכואב והוא התיידד עם פינחס וניסה לעודד את רוחו. פינחס שהה שם ללא חברים או מחנכים והרב הבר היה בודד וללא תלמידיו הרבים ועד מהרה מצאו עצמם השניים לומדים תורה יחדיו בכל תקופת האשפוז.
נפשותיהם נקשרו.
השניים המשיכו לעמוד בקשר גם לאחר מכן ולמרות פערי הגילאים ביניהם, החברות וההערכה האחד כלפי השני רק הלכה וגברה. שנה לאחר מכן הצליח הרב הבר למצוא לעצמו תורם כליה ומייד כשהשתחרר לביתו החל לחפש תורם לפינחס הצעיר. תקופה ארוכה הוא חיפש ו"הפך את העולם" ובסופו של דבר נמצא התורם המאושר. מכאן החל תהליך פרוצדוראלי ארוך שכלל את הגעתו של התורם לוועדות ההתאמה אבל ההליך הזה לקח זמן רב מידי ולמרבה הצער, ביום ב' באדר ה'תשס"ט נפטר פינחס מדום לב בעודו באמבולנס בדרך לטיפול דיאליזה. ליבו הצעיר לא עמד לו עוד...
הרב הבר משתתק.
אני שומע אותו בוכה. כמעט כל אימת שהוא מספר את סיפורו של פינחס, הוא לא מצליח לשלוט בסכר דמעותיו. מגעגוע. מכאב.
לאחר כמה שניות הוא נאנח וממשיך "באותו רגע שקיבלתי את הבשורה הקשה, נולדה עמותת "נותנים חיים". הבנתי שאם היה גוף שמעלה את המודעות לנושא, הייתי מוצא תורם מתאים הרבה לפני כן וחייו של פינחס היו ניצלים".
הודעת התפטרות
דקה לאחר מכן חייג הרב למוסדות בהם עבד והודיע על התפטרותו. שום מכשול לא עמד בפניו, למרות שהוא היה אז בגיל לא צעיר ולאחר השתלת כליה.
אשתו נתנה לו גיבוי מלא ותמכה בהחלטתו. כדי לצאת לדרך קיבלנו השניים שלש החלטות שמהם לא זזו מאז ועד עתה.
הראשונה: העבודה בעמותה תהיה בהתנדבות מלאה וללא נטילת ולו פרוטה בודדת. "חיים של אחרים הם לא כלי להביא פרנסה עבורי" הוא מצטנע "והיה חשוב לנו לבדל את עצמנו משרלטנים וסוחרי איברים למיניהם".
השנייה: כל מי שייעזר בהם, לא יוציא מכיסו אגורה שחוקה. כל הטיפול מאל"ף ועד תי"ו יהיה בחינם. "ההוצאות היחידות שאנשים משלמים על השתלות הכליה הם הנסיעה למרכז הרפואי ובחזרה לביתם".
השלישית: הם לא ייפנו לציבור לקבל את כספו, אלא רק לחפש תורמי כליות. מימון הפעילות ייעשה רק באמצעות תרומות פילנתרופים אך לא מ"אנשים רגילים".
ואיך אתה מביא פת לחם לביתך? אני שואל.
"אשתי החלה לעבוד ב-2 משרות נוספות" הוא מסביר "ובנוסף לעבודתה כמחנכת היא משמשת כיום גם כמדריכה פדגוגית בשתי מקומות עבודה נוספים וכך היא מפרנסת את המשפחה מבחינה כלכלית. וויתרנו אמנם על רמת חיים גבוהה ואנו מסתפקים במועט, אבל מה בין זה לבין הצלת חייהם של יהודים?".
יום למחרת פתחו ההברים משרד מאולתר מביתם ועד לפני כשנה ניהלו ממנו אימפריה של ממש. המשרד, אם תהיתם, היה בגודל של מטר ועשרים על מטר ועשרה והוא מוקם בחדרון קטן "בין המטבח לסלון" בביתם הקט.
מספרים מרשימים
המספרים מדברים בעד עצמם. בשנה הראשונה הצליחה העמותה לשדך בין ארבעה תורמים לארבעה נתרמים, בשנה לאחר מכן קפץ המספר ל-11, בשנה העברית הקודמת הוא עמד על 81 ובקצב שבו מתגלגלים העניינים כרגע נראה שהמספר יישק השנה ל-150 מטופלים. הרב הבר היה רוצה מאוד לתרום בעצמו, אך הדבר נמנע ממנו בשל ההשתלה שעבר והוא מסתפק רק בחלום צנוע ולפיו אנשים לא יצטרכו להמתין להשתלת כליה. "אנחנו בדרך לשם" הוא מבהיר בצורה הברורה ביותר.
כמה אנשים ממתינים להשתלת כליה בישראל?
בתחילת שנת 2015 הופיעו 855 בני אדם ברשימה של משרד הבריאות, אבל זו רשימה חלקית ובהערכה גסה ניתן לומר כי ישנם עוד 400 אנשים ששמם אינו מופיע ברשימה, כיוון שהם לא החלו בטיפולי דיאליזה. בארץ חיים 5,800 חולי דיאליזה, אך רק 20% מהם יכולים לעבור השתלה מכיוון שכל השאר מבוגרים או חולים מידי בכדי לעבור את ההליך הזה.
משך ההמתנה הרשמי בארץ להשתלת כליה עומד על 7-8 שנים, אך כניסתו של הרב הבר לתחום קיצרה משמעותית את הזמן. הרב הבר מסביר כי צורת חלוקת התרומות בין החולים היא לפי תור מסודר אך מקרי חירום רפואי מוקפצים למרומי התור.
איך אתה מוצא תורמים פוטנציאליים?
פעמיים בשנה, בחגים ובפסח, אנו מוציאים חוברות מושקעות לציבורים שונים. אנו פונים לכל ציבור בשפתו ומסבירים לו על הזכות לתרום כליה ולהציל אנשים זרים מחיים של ייסורי תופת יום יומיים. ההסברה לא משכנעת וכופה את הקוראים אלא מביאה בפניהם את התמונה המלאה של ההשתלה, מה נדרש מהתורמים ומהו ההליך המדובר. בחוברות מוסבר כי מצד התורם מדובר בניתוח קל ופשוט שלא ייפגע בהמשך חייו ואיכותם. הנתרם, לעומת זאת, יחסוך את הליך הדיאליזה שלשה פעמים בשבוע, הליך הדורש ממנו להיות צמוד למכונה המחליפה את עבודת הכליות למשך 4 שעות נטו בכל פעם, שאחריה הוא מרגיש כה תשוש, "כמי שיצא זה עתה מתהליך סחיטה במכונת כביסה".
אתה מכיר כל תורם? זוכר אותם גם אחרי ההשתלה?
"בוודאי! צריך להבין שכל חולה מלווה על ידי במשך חודשים ארוכים. זו תקופה של וועדות מתישות. מתח. דרמות. שמחות. עוגמות נפש. עליה במצב הרוח והתרסקותו לעיתים קרובות. זו תקופה מורטת עצבים ולכן אני מלווה וזוכר כל אחד ואחת".
הרב הבר שב ומדגיש לאורך כל הראיון את ההליך הרפואי הקפדני שמוודא את הצלחת ההשתלה. לפני ההליך התורמים חייבים לעבור סדרה ארוכה של וועדות שבוחנות אותם מכף רגל ועד ראש מבחינה נפשית, גופנית וסוציאלית. יומיים לאחר ההתרמה, משוחרר התורם לביתו למנוחה של עד עשרה ימים, חודש לאחר מכן הוא נוטל לפי הצורך כדורים לשיכוך כאבים וכעבור חודשיים "הוא כאחד האדם ושוכח שתרם. אני מכיר אנשים שתרמו כליה וחזרו לרוץ מרתון או לעשות ספורט אתגרי ללא כל חשש או מגבלה".
הוא מדגיש כי אין כל אותיות קטנות או פרטים המוסתרים מתורמי הכליות וכי הקב"ה ברא את האדם בצורה כזו שכל כליה מספקת מאתיים אחוז מהתפקוד הכלייתי הנצרך - כלומר פי 4 ממה שהגוף צריך. מעניין שחודש לאחר התרומה, הכליה שנותרת בגוף מגדילה את עצמה באופן אוטומטי ומעניקה תפוקה של 300 אחוז מהתפקוד כלייתי. כשאני מעיר כי ייתכן שהסיבה שבגללה האדם נברא עם 2 כליות, היא כדי להחזיק אחת כרזרבה לטובת הזולת הוא מצטחק ומעיר ששמע זאת מכמה רבנים ורופאים. ואפרופו רופאים, חובה לציין שההליך כולו לא נעשה באופן פרטי אלא מלווה על ידי משרד הבריאות.
"אתה יודע מה הקשר האקטואלי שבין השיחה שלנו כעת לבין פרשת 'תולדות' שתקרא השבוע בבתי הכנסת" הוא שואל לפתע במהלך השיחה, וממשיך "בפרשה מדובר על תולדות חייו של יצחק בנו של אברהם. יצחק, כאדם בודד המשיך לשאת את הלפיד ועם המון מאמץ העביר אותו הלאה והפך לאחד מאבות האומה. הפרשה הזו מלמדת אותי כמה חשובים חייו של כל יהודי. כל אחד שאני מציל הוא עולם ומלואו וכל אחד יכול להקים משפחה לתפארת ולהביא צאצאים רבים לעולם. בכל פעם שאני חושב על כך אני מתרגש".
מתנחל תורם למצביעת מר"צ? זה בכלל לא נדיר
"בשבוע שעבר" הוא אומר, "היה מקרה של תורם כליה שמוכר כפעיל ציבור ביהודה ושומרון ונמצא בסקאלה הימנית ביותר של המפה הפוליטית. לעומת זאת, האישה שקיבלה ממנו את תרומת הכליה הציגה את עצמה בפניו בגאווה כמצביעת מר"צ. אתה מבין?! זה עם ישראל בתפארתו. יש לנו עם הרבה יותר נפלא ממה שאנו מדמיינים בכלל. עם ישראל הוא ממש מדהים. קשה לעכל עד כמה אנשים מוכנים לעשות בשביל הזולת. אספר לך סיפור קטן: במסגרת ההיכרות שלי עם הרופאים הכרתי רופאה בשם איזבל בר אילן. אותה רופאה עזרה לנו רבות עם מטופלים וההקרבה של התורמים כלפי אנשים שמימיהם הם לא פגשו ושלא חייבים להם כלום כל כך השפיעה עליה, עד שביום הראשון בו יצאה לפנסיה היא התייצבה לתרומת כליה לאחד החולים. אני, שרואה עשרות מקרים כאלו בשנה מתרגש בכל פעם לראות אנשים שמוכנים לתרום איבר מגופם... ועוד לאדם שהם לא מכירים.. וללא תמורה... למרות הכאבים והסבל... מי כעמך ישראל".
אני שואל אותו מדוע הוא מתרגש כל כך, הרי המושג של תרומת כליה רווח בכל העולם.
"תרומות מן החי (תרומות אלטרואיסטיות) ללא תמורה כמו שיש בארץ לא רואים בשום מקום על פני הגלובוס. התרומות שישנן במדינות אחרות הן או של קרובי משפחה או במקרים שלאחר המוות. לפני כשנה הגיע אלי כתב של הניו יורק טיימס כדי לעשות כתבה על התופעה והוא אמר שמדובר במשהו בלתי סביר. אותו כתב הראה לי את מצב תרומות הכליה מאנשים זרים בכל העולם, והמצב בארץ הוא חסר תקדים וגדול ביותר מאלף אחוז בהשוואה למדינה הבאה בתור. לא אחת שאלתי תורמים מדוע הם תורמים את הכליה שלהם לאנשים זרים ונעניתי: אדם זר? בשבילנו כל יהודי הוא אח ממש".
לסיום מבקש הרב הבר לומר עוד כמה מילים "אם שאלת בתחילה על הרווח שלי, אז רווח פיזי-גשמי אין לי. אפילו הפסדתי בשביל העניין הזה את פרנסתי כרב בישיבה ואת לימוד התורה שהיה משוש חיי. אין ברשותי מכונית, משרדים ועוזרים. אני נע ממקום למקום, בין חולה לחולה באוטובוסים ומוניות, אבל הרווח שלי זה הסיפוק לראות את החיבור בעם ישראל שנוצר בגללי. בכל לילה אני הולך לישון עם חיוך על השפתיים כשאני רואה איזה עם נפלא יש לנו. כשאני רואה שלמרות כל הקיטוב כלפי חוץ אנחנו אוהבים אחד את השני באמת ובלי תנאים ואין דבר בעולם שיפריד בינינו".
כתוב תגובה