הכל התחיל באחד מימי שישי, כשנסעתי לתחרות ריצה בירושלים. זו היתה תחרות מאוד יוקרתית, נושאת פרסים, כבוד, חשיפה עיתונאית.. ובכלל, אין אף רץ בארץ שמפסיד תחרות שכזו.
אני באוטובוס, בדרך לתחרות ועוד שעה אמורה להתחיל התחרות. פתאום פקק. אמרו שזה חפץ חשוד. התחלתי להיות בלחץ כי צריך להגיע למקום לפחות חצי שעה לפני שמתחילה התחרות, להתחמם, למתוח שרירים וגם להתרשם ולראות את המתמודדים. כבר הייתי ממש בלחץ. הסתכלתי לכל הכיוונים, כדי לראות אם יש אפשרות שאולי אספיק להגיע בזמן. מה שראיתי לא היה מעודד במיוחד, כל האופק היה פקוק והתנועה התקדמה בערך חצי מטר לדקה. חשבתי: למה עכשיו פקק? מה, אנשים לא יודעים שאני ממהר לתחרות? אך אט-אט חדרה בי ההכרה שבזמן כבר לא אגיע בוודאי, לפחות - חשבתי לעצמי - אוכל לראות את התחרות ואת היריבים שלי, ולהשתתף כמו כל צופה מהצד.
פתאום עולה בי מאיזשהו מקום חבוי המחשבה שאני יכול לפנות לקדוש ברוך הוא. בחב"ד למדתי שאין כזה מושג 'יהודי חילוני', ואם כי גדלתי בבית שקראתי לו 'בית חילוני', היתה לי תמיד אמונה בקב"ה, אך היה גם פחד מפני מחויבות. תמיד חששתי שברגע שאודה שאני מאמין, זה יחייב אותי... ידעתי שיש בורא שמנהל את העולם, אבל ראיתי את זה באופן ערטילאי, משהו רחוק. חשבתי גם שאם אתחבא, הוא לא יראה אותי... בכל אופן, אני באוטובוס והנה המחשבה על בורא העולם שאליו אני מסוגל לפנות צצה ועולה.
אלה שישבו איתי באוטובוס כמובן לא ראו ולא שמעו, זה הכל היה במחשבה. פניתי לקב"ה ואמרתי: 'אם תעשה שאספיק להגיע בזמן לתחרות, אני מתחייב ללכת לבית כנסת להתפלל בכל ליל שבת'. למה החלטתי דווקא החלטה זו? כי חשבתי שעבורי היא הכי קלה לקיום, הכי פחות דורשת: זה קצר, צ'יק-צ'ק קבלת שבת, תפילה ואני בבית. בנוסף לכך גם אהבתי את התפילה הזאת, את השירה של 'לכה דודי'.
ברגע שסיימתי את תפילתי באוטובוס, פתאום הכביש נפתח, תוך דקות אני מגיע לתחנה מרכזית, מחוץ לתחנה מרכזית מחכה מונית, כאילו במיוחד בשבילי, ועד למקום התחרות כל הכביש פתוח. אני יורד מהמונית. עכשיו מחכה לי הליכה של בערך קילומטר עד למקום התחרות. מרחוק כבר שמעתי את הרמקולים מכריזים: "כולם לקו הזינוק, קריאה שלישית ואחרונה". ואז אני חושב לעצמי: איך זה ייתכן? הרי היו צריכים להתחיל כבר מזמן? בלי לחשוב יותר מדי, התחלתי לרוץ. כשהגעתי כבר כולם היו מסודרים על 'קו הזינוק', ואני רואה מרחוק את המזניק מוכן כבר לירות את ירי הפתיחה. מיד צעקתי 'רגע רגע'. כולם הסתובבו וכשהיריבים שלי, שהכירו אותי מתחרויות קודמות ראו שזה אני, אמרו-קבעו: 'הוא איחר, הוא כבר לא יכול להשתתף!'... בהחלטה מהירה המזניק החליט שכרגע אצטרף, ולאחר הריצה ירשמו אותי. אבל אני לא הסכמתי. טענתי שאם אגיע למקום ראשון יגידו "הוא לא רשום" ואם לא אגיע למקום ראשון – אז לא יהיה אכפת לאף אחד. בלית ברירה המזניק רשם על נייר את שמי, ו... אחת.. שתים.. שלוש.. בווווום. באותה ריצה הגעתי למקום ראשון, וקיבלתי כמובן את הגביע והפרסים הנלווים.
ואז הגיע הזמן לקיים את ההבטחה. האמת? פתאום זה לא כל כך 'בא לי'. מה פתאום ללכת לבית כנסת? עדיף הרי לשבת בבית, לצפות במה שלא צריך ולקרוא את מה שלא צריך...
אני ככה מגרד לי את 'הפדחת', ובסוף מחליט: 'התחייבתי – אקיים'. אבל בגלל שלא הבטחתי מתי לצאת, יצאתי קצת מאוחר. הלכתי לבית חב"ד. למה לבית חב"ד? - כי באותה תקופה הבן שלי התחיל לחזור בתשובה, אז הלכתי למקום שאליו הלך הבן. בדיוק כשהגעתי התחילו לשיר 'לכה דודי'. הבטתי סביבי והתרשמתי: ארונות הספרים, ארון הקודש ובמיוחד המפות הלבנות על השולחנות ממש ריגשו אותי. גם האווירה המשפחתית הוסיפה להתרגשות שלי. מצאתי מקום ישיבה, ועד שהתיישבתי, כבר מצאתי מולי סידור פתוח בעמוד הנכון שהעמיד הרב (כנראה שלא רצה שאזדקק לשאול ואתבייש). מאותה שבת ראשונה התחלתי להתקרב יותר וחזרתי לבית חב"ד בכל ערב שבת. אני זוכר שבהתחלה, כשעדיין לא שמרתי שבת כפי שצריך, עדיין יצא לי להשתתף מדי פעם בתחרויות, אבל ההיכרות עם הרב גרמה לי לעשות עיקוף ארוך מסביב לבית חב"ד, כדי שלא יראה אותי מחלל שבת... במבט לאחור אני סבור שאחד הניסיונות הקשים ביותר עבורי היה 'שמירת שבת'. בתקופה הראשונה, כשהייתי חוזר מבית הכנסת, הייתי אומר את הקידוש, שותה יין, ומיד רץ לטלוויזיה כדי לא להפסיד "חס וחלילה" דבר מהתכניות ה'חשובות'. אבל, כאשר הבן שלי התחיל לעשות קידוש כהלכתו, נגררתי אחריו - "לב אבות על בנים". עם הזמן קלטתי והפנמתי שהרבה יותר נעים לשבת בחיק המשפחה וליהנות מה'ביחד'. השלב הבא בשמירת שבת היה ב(חלק מה)יום. זה היה כל כך קשה בהתחלה, לעצמי חשבתי: מה? אני אלך לשעתיים לבית כנסת להתפלל בזמן שאני יכול לצפות ביהורם גאון? מה? את כל התכניות האהובות עלי אני אפסיד בשביל תפילה?
אכן, ניסיון לא קל ולא פשוט...
איך מגיעים לכל כך הרבה מדליות וגביעים?כמעט תמיד כשהשתתפתי בתחרויות, ידעתי מראש שאנצח ואגיע למקום ראשון. זה אמנם נשמע אבסורד ממש, אבל תמיד הייתי מבקש מהקב"ה שיעזור לי לנצח, גם כאשר השתתפתי בתחרויות בשבת...
אבל לא רק על נס סומכים; יש כמובן גם את כל האימונים. צריך לרוץ הרבה, לאכול אוכל בריא, לחזק את סיבולת לב-ריאה. אבל אני סבור שהניצחון הרב-פעמי היה בעיקר בעזרת ה', בזכות התפילות. יש בתחרויות גם קטגוריות גיל. לפי קטגורית הגיל, תמיד הייתי במקום הראשון. זה כולל מרתונים של 42/20 קילומטר, תחרויות שחייה מחיפה עד אשדוד, ועוד סוגי תחרויות.
אני זוכר שכאשר השתתפתי בתחרות מרתון עולמית בגרמניה, והגעתי שם למקום הראשון, היתה זו הפעם הראשונה שיהודי, ועוד ישראלי, מגיע למקום ראשון בתחרות כזו. כשניגשתי לבמה לקבל את הפרס, שאל אותי המנחה: איפה אתה מתאמן, ב'הפועל' או 'מכבי'? עניתי: :לא זה ולא זה. אני מתאמן בחב"ד"...
"חב"ד? מה זה? איך מתאמנים שם?"
"רגע, אני אראה לך", עניתי. חיברתי את הידיים, כאילו אני אוחז סידור והתחלתי להתנדנד כמו בתפילה...
נקודת השיא וההחלטה החשובה הגיעו יום אחד, אחרי התלבטויות, כאמור. באותה שבת התקיימה תחרות הריצה השנתית בכפר סבא - אחת התחרויות הכי מעניינות והכי מאתגרות. החלטתי לבדוק מה יקרה לי אם לא אשתתף בתחרות, ובמקום זה (להבדיל) אלך להתפלל. כשהגעתי לבית כנסת, הרבנים הופתעו לראות אותי. הם כבר הכירו אותי וידעו שמתקיימת עכשיו תחרות ריצה, והעובדה שבכל זאת הגעתי לתפילה ממש ריגשה אותם. אותה שבת היתה עבורי שבת של התעלות רוחנית מיוחדת: לתפילה הגעתי לפני כולם ועוד הספקתי ללמוד ולהגיד תהלים. כשהוציאו את ספר התורה והגיעו ל'לוי', בלי לצפות לכך אני שומע שקוראים לי לעלות לתורה (הרי אני לוי!) כשהרב סיים את הקריאה בתורה, הוא עשה לי 'מי שבירך' והזכיר את העובדה שעשיתי מאמץ מיוחד כי הפרס כבר היה מובטח לי "ובמקום זה הוא בא לבית הכנסת... ובשכר זה הקב"ה... וישלח ברכה והצלחה...". אפשר להיוותר אדיש אחרי ברכה שכזו??
אך לדעתי, החלק הכי חשוב ומשמעותי של אותה שבת היה, שבצאת השבת לא הרגשתי שמשהו חסר לי. להיפך; הרגשתי טוב עם עצמי, מלא סיפוק על שעשיתי את הדבר הנכון והרצוי בעיני ה'.
החל מאותה שבת, נמניתי על המשתתפים הקבועים של בית הכנסת גם בשבת ביום. בנוסף לכך, שמרנו גם בבית את כל השבת כהלכתה, ועם הזמן התחלתי להגיע לבית כנסת יותר מוקדם, ולעזוב יותר מאוחר, לא מיהרתי הביתה. השלב הבא היה לקנות הביתה רק אוכל כשר למהדרין. אמנם תמיד שמרנו כשרות, אבל הרצון שלנו לתת לבן הרגשה שהוא רצוי בבית, נתן לנו דחף רציני לשנות את כל הרגלי הבית, שיהיה בו רק אוכל בכשרות מהודרת.
היו עוד כל מיני אירועים שחיזקו אותי. למשל: הבן שלי ידע שאני אוהב מדע והביא לי ספרים על 'אמונה ומדע', מהם רכשתי ידע רב. במקביל התחלתי להשתתף בשיעורי תניא וגמרא, וכך, צעד אחר צעד, בידיעה ובמעשים, התקרבתי לתורה ולמצוות.
ואני מבקש להוסיף:
יודעים איך הולכים עם כלב? יש רצועה, והכלב תמיד מרגיש חופשי - עד שהוא מגזים, ואז בעל הבית מושך אותו ברצועה... ושוב להבדיל: תמיד הרגשתי כאילו יש לי רצועה. ה' נתן לי להשתתף בתחרויות בשבת, אבל תמיד הייתה לי הרגשה שהוא כאילו אומר לי: אתה רוצה לעשות כך וכך? - אין בעיה, אבל דע שבסוף תקבל את מה שמגיע לך.
כיום אני כמובן לא משתתף בכל התחרויות שמתקיימות בשבת, אבל... גם לא תמיד באלו שמתקיימות ביום חול. קודם כול אני בודק אם זה לא יוצא על חשבון הלימודים, כי אני מרגיש שאני צריך למלא את החסר, כל כך הרבה יש לי להשלים: הלכה, חסידות, מנהגים והרשימה עוד ארוכה.
היום אני מקדיש זמן לאימונים מסוג שונה וגם משתתף במרוץ המדרגות של עזריאלי שמותאם לפי גיל המשתפים - חמישים וארבע הקומות (1,114 מדרגות) בבוקר יום שישי. הייתי אלוף הארץ בריצה זו ארבע שנים ברציפות.
אבל המרתון הכי יוקרתי, המרתון הבא שלי, קשור בהבאת הגאולה, זוהי המטלה הנובעת מאהבת ישראל אמיתית - לקרב את אחיי היהודים לאבינו שבשמים. כדאי באמת להוסיף שמאז שהתחלתי לשמור שבת, אני משתף פעולה עם רבנים בכל רחבי הארץ כדי להשפיע להעביר תחרויות ספורט שמתקיימות בשבת ליום חול. סטטיסטית כבר הוכח שאין פחות קהל ביום חול, ואולי אפילו יותר...
כתוב תגובה