בני ישראל תוקפים את מדיין, הורגים את הגברים הבוגרים ולוקחים את הנשים והילדים בשבי. כיוון שחלק מנשים אלו היו שותפות לפיתוי הגברים היהודים לחטא, משה כועס על החיילים ששבוּ אותן ומורה עליהם להורגן. לאחר מכן הוא פוקד על כל השבים מן המלחמה לטהר עצמם מטומאת המת. בשל כעסו, הוא שוכח לומר להם לטהר את כלי האוכל שלקחו כשלל. אחיינו של משה, אלעזר (שהתמנה לכהן גדול לאחר פטירת אהרן אביו), משלים את החסר ומורה לחיילים מה עליהם לעשות.
טומאה היא מצב רוחני המקיף את הכלי הטמא. איסור הטריפה, לעומת זאת, חודר לתוך הכלי, ובכך אוסר גם אותו. לפיכך, בעוד טהרת כלים מטומאה נעשית על-ידי טבילה במקווה, המקיפה אותם במים טהורים, הרי הכשרת כלים מאיסורי טריפה מתבצעת על-ידי הגעלה במים רותחים או ליבון באש, המוציאות מתוך הכלי את האיסור שנבלע בו.
מדוע נשתכחה ממשה רבנו דווקא הלכה זו, העוסקת בהכשרת הכלים מן האיסור הבלוע בתוכם, ומדוע דווקא אלעזר הכהן הוא שנזכר בה? משה הסתכל על המציאות מנקודת מבט א-לוהית נעלית, ומזווית הראייה שלו, שינוי כללי בגישת האדם פועל לטובה ומשפיע על כל הפרטים. לכן, גם בדיני הגעלת הכלים הוא הסתפק בשינוי כללי לטובה, בבחינת 'מקיף'. אלעזר, לעומת זאת, ירש את נקודת מבטו של אביו, אהרן הכהן, המסתכלת על הדברים "מלמטה למעלה", מנקודת מבט ארצית ומוחשית יותר. לפיכך, חש שאין די בשינוי כללי מלמעלה אלא יש לתקן את הדברים גם 'מבפנים'.
גם בתוכנו ישנם משה ואהרן/אלעזר. בחינת 'משה' שבתוכנו מדגישה את הרוח המרוממת, את תנופת השינויים הרחבים והכלליים, כאמצעי לתיקון העבר. עלינו להאזין היטב לקולו של 'משה' הפנימי, המדריך אותנו בדרך אמת. אמנם, בנוסף עלינו לקחת בחשבון גם את הקול של בחינת 'אהרן'/'אלעזר' שבתוכנו, המכיר מקרוב את כל בעיותינו האישיות, והיודע כי כדי לחולל שינוי אמיתי עלינו לנקוט גם בדרך של עבודה פנימית פרטנית שתטהר אותנו מכול וכול.
(על פי לקוטי שיחות ח, עמ' 185-184)
הוסיפו תגובה