התורה מפרטת את דיני בכור בהמה, הניתן לכהן, ומעשר בהמה, המובא אל המקדש כקרבן.

להיענות לקריאת ה'
אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה' בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ . . . לה' הוּא: (ויקרא כז:כו)

שני הנושאים האחרונים בפרשתנו נוגעים לשתי קדושות החלות על בהמותיו של אדם - קדושת בכור וקדושת מעשר בהמה. שתי מצוות אלה משקפות שני צדדים משלימים בדיני הקרבנות: קדושת הבכור היא קדושה שאינה תלויה בפעולת האדם אלא היא קדושה הנקבעת מלמעלה. אך קדושת המעשר היא קדושה התלויה בפעולת האדם. על האדם לספור את הבהמות והבהמה העשירית מקודשת.

שתי המצוות הללו מספקות סיום הולם לחומש ויקרא, העומד כולו בסימן קריאת ה' אלינו לחיות חיים בעלי משמעות מתוך מודעות מלאה להיותנו בחירי ה'. אם נשלב בין הקריאה הזו המגיעה מלמעלה ונעשה את המוטל עלינו בעבודה עם עצמנו, נהפוך להיות "ממלכת כֹהנים וגוי קדוש" ונזכה לזכך את הבריאה ולגלות בתוכה את בוראה.

(על פי לקוטי שיחות יז, עמ' 339-332)