במקרים מסוימים, אדם יכול לתרום אתׂ שדהו למקדש או לכהנים.
מדוע שתרשה לנו התורה לתרום למקדש או לכֹהנים רכוש שהקדוש-ברוך-הוא העניק לנו? האם אין בכך כפיות טובה מול ה', או לחילופין התנערות מהאחריות שה' הטיל עלינו בכך שהִפקיד קניינים אלו ברשותנו? התשובה היא שלאמִתו של דבר כל קנייני העולם שייכים לה', ומה שמצוי בידינו רק הופקד ברשותנו לתקופה מסוימת על מנת שנעשה בו שימוש לתיקון העולם. משמעות הדבר היא שאין לנו 'זכויות' של ממש לגבי רכושנו, שמלכתחילה לא היה שייך לנו, וכאשר אנו תורמים אותו למקדש אנו רק מחזירים לה' את מה ששייך לו בלאו הכי.
מה שנכון לגבי קניינינו החיצוניים נכון ביתר שׂאת לגבי כישרונותינו או גופנו, שניתנו לנו כדי שנשמור עליהם ונפנה אותם אל מטרות קדושות, אך הם אינם 'שלנו'. לפיכך, אין אנו רשאים לפגוע בהם. עוד יותר מכך תקף כלל זה לגבי אלו שחייהם חשובים לנו אף יותר משלנו: ילדינו. ילדינו הם נשמות השייכות לה', והוא הפקיד אותם בידינו כדי שנגדלם להיות טובים, ישרים וקדושים. כהורים, מובן שלא נחסוך בשום מאמץ בחיפוש אחר המיטב עבור ילדינו. העדיפות הגבוהה ביותר שלנו צריכה להיות לספק להם את החינוך היהודי הטוב ביותר לפי ערכיה הנצחיים של התורה. זו הדרך הטובה יותר להבטיח הן את אושרם והן את גדילתם לפי רצון ה'.
(על פי לקוטי שיחות כב, עמ' 172-166; שיחות קודש תשמ"א א, עמ' 575-567)
הוסיפו תגובה