התורה סוקרת כעת את דיני התעסוקה של עבד עברי. אם אדם גונב משהו ואינו מסוגל להשיב את ערכו, בית הדין יכול למכור אותו כעבד ולהשתמש ברווח כדי לפרוע את חובו. כמו כן, אם יהודי אינו מסוגל לפרנס את עצמו בשום אופן, הוא יכול למכור את עצמו כעבד. בשני המקרים, על ה'אדון' להתייחס לעבד באנושיות, לספק את מזונו ובגדיו ולהימנע מלהעבידו בפרך.

השכר האמיתי
לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וגו': (ויקרא כה:מג)

בכלל עבודת פרך נמצאת "עבודה שלא לצורך" - עבודה מיותרת שהאדון אינו באמת זקוק לה, והיא מצערת מאוד את עושיה. לעומת זאת, עבודה למטרה ממשית, אפילו אם היא כרוכה במאמץ רב, יכולה להסב סיפוק גדול. הסיפוק מהעבודה יכול אף לגבור על הסיפוק שבשכר.

עבודה מעין זו קיימת גם ברוחניות: לימוד התורה וקיום המצוות. בשני המקרים אנו משקיעים כוחות ומאמצים גדולים, אך אם נזכיר לעצמנו שכל מה שאנו עושים כאן למטה משפיע לאין שיעור על המתרחש בעולמות העליונים - הדבר יאפשר לנו לשאת את הקשיים ואף להתגבר עליהם ברצון ובשמחה.

(על פי לקוטי שיחות ג, עמ' 1010)