ה' מבטיח לברך את תבואת השנה השישית כך שתספיק הן לעצמה, הן לשנת השמיטה וגם לשנה הבאה אחריה.
חז"ל מסבירים שכאשר אדם וחוה אכלו מעץ הדעת, גרם הדבר לחשיכה רוחנית - הסתרת נוכחות ה' בעולם. אמנם, "קֵץ שׂם לַחשך", הקדוש-ברוך-הוא קצב את זמנו של הסתר זה לששת אלפים שנה בלבד. עם פתיחת האלף השביעי לבריאת העולם, מגיע זמנו של העידן המשיחי והמואר (אף שכמובן, הגאולה יכולה לבוא גם קודם לכן).
שש השנים שבהן אנו עובדים את האדמה מקבילות לששת אלפי שנות ההסתר, בעוד שנת השמיטה מקבילה לאלף השביעי - שבו העולם 'ינוח' ממצבו הנוכחי. כיום, אנו קרובים מאוד לזמן הקדוש הזה. במסגרת הקבלה זו, אנו עומדים בשלהי השנה השישית, ערב השמיטה.
משל זה משמעותי עד מאוד. השנה השישית מעוררת בעובדי האדמה את השאלה: "מה נאכל בשנה השביעית?" הרי בשנה שבה אנו עומדים היבול צפוי להיות מצומצם ביחס לשאר השנים, ואם כן - מה ייוותר לנו במחסנינו עבור שנה שלמה שבה נשבות מעבודת הקרקע? ושאלה דומה נשאלת גם במחזור הרחב יותר, שבו כל שנה שווה לאלף שנים: בדורות האחרונים ירדה חולשה לעולם, החוסן הרוחני והמודעות הא-לוהית שלנו אינם דומים לאלו של הדורות הקודמים. מתוך כך, אנו שואלים את עצמנו, "מה נאכל בשנה השביעית?" כיצד תוכל מדרגתם של דורות האלף השישי, החלשה יחסית, להביאנו אל פתחי הגאולה באלף השביעי? האם מה שאבותינו לא זכו לו, אנחנו נזכה לו?
ותשובה אחת לשתי השאלות: "וצִויתי את ברכתי לכם בשנה השִשית". לא בזכותנו ולא בכוחנו וללא תלות בכל גורם טבעי, אלא רק בזכות אמונתנו הפשוטה. אם נהיה תמימים עם ה' ונתמסר לשליחותנו הרוחנית למרות הקשיים הרבים ולמעלה מטעם ודעת הגיוניים - כי אז תגבר תפוקתה הרוחנית של ה'שנה' השישית ותנהר אלינו בשטף ובתנופה שיגררו אחריהם את בוא הגאולה האמיתית והשלמה.
(על פי לקוטי שיחות כז, עמ' 190)
הוסיפו תגובה