שנת השמיטה פוקדת אותנו אחת לשבע שנים, כאשר בתום מחזור של שבע שמיטות (ארבעים ותשע שנים) אנו מצוּוים לשבות מעבודת האדמה לשנה נוספת - היא שנת היובל. בתחילת שנה זו שבות כל הקרקעות שנרכשו בארבעים ותשע השנים הקודמות לבעליהן המקוריים, שזכו בהן בעת חלוקת הארץ. עובדה זו משליכה באופן תמידי על כללי שוק הנדל"ן, שכן ערכה של קרקע נמדד על-פי ריחוקה משנת היובל הבאה. כך, מחירו של שׂדה הנמכר שנה לאחר היובל יהיה גבוה משמעותית ממחירו של אותו שדה הנמכר עשרים שנה לאחר מכן

להוריד את האין‐סוף
בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ וגו': (ויקרא כה:טו)

מבנה מחזור שבע השמיטות מקביל בדיוק למבנה שבעת השבועות של ספירת העומר, שאנו מונים בין פסח לחג השבועות. בשני המקרים מדובר במערכת של שבע שביעיות המובילה לנקודת שיא שמספרה חמישים - שנת היובל במקרה הראשון, וחג השבועות במקרה השני.

בספירת העומר מציינים את היום החמישים, אך לא סופרים אותו. הסיבה לכך היא שיום זה - שבו אנו אמורים לקבל את התורה מחדש מדי שנה בשנה - מציין התגלות א-לוהית שאיננו מסוגלים להגיע אליה בכוחות עצמנו. מאותה סיבה, גם שנת היובל עצמה אינה נמנית במניין השנים הרגיל. אמנם, אין זאת אומרת שאין קשר בין ארבעים ותשע המדרגות שאנו מונים ובין מדרגת החמישים הנעלמת. גילוי הא-לוהות שאנו זוכים לו בשבועות ובשנת היובל מתרחש רק כתגובה לתהליך המתמשך שקדם לו - ארבעים ותשעה ימים של ספירת העומר, ארבעים ותשע שנים של מחזור עבודת האדמה ושביתתה.

מתוך כך יש לנו ללמוד שני דברים: האחד, שההצלחה שלה אנו מקווים בשליחותנו בעולם הזה אינה יכולה להיות פרי מעשינו, והיא באה אלינו מלמעלה ברצון ה'. והשני, שהצלחה ממין זה אינה באה ללא רקע מקדים של השתדלות מסורה. אנו נדרשים לטפס תחילה אל כל מדרגות המודעות הא-לוהית שאליהן יש לנו האפשרות להגיע בעצמנו, ורק לאחר מכן מעניק לנו הקדוש-ברוך-הוא את חסדו.

(על פי לקוטי שיחות ג, עמ' 976, 996)