מצוות השמיטה, החלה בארץ ישראל בלבד, קובעת שבכל שנה שביעית יש להימנע מלעבד את אדמת הארץ. כדי להבטיח את פרנסתם של בני ישראל, הבטיח ה' להשפיע ברכה מרובה ביבול השנה השישית, כך שיהיה די מזון עבור שתי השנים הבאות.
את מצוות השמיטה ניתן היה לנמק בתועלת הצומחת לקרקע כאשר מובירים (=משאירים חלקת אדמה כאדמת בּוּר ללא עיבוד) אותה למשך שנה, ומאפשרים לה לחדש את פריונה. אולם, אילו היתה זו מטרתה האמיתית של מצווה זו, היה הגיוני יותר שברכת ה' תחול על השנה שאחרי השמיטה, ולא על זו שלפניה. העובדה שהבטחת ה' נוגעת לשנה השישית - שבאופן טבעי אמורה להיות החלשה ביותר - מוכיחה שלא מדובר כאן על ברכה טבעית הקשורה במנוחת הארץ, אלא על ברכה על-טבעית הבאה אלינו ברצון ה'.
מסר זה משמעותי מאוד עבורנו, אף שרובנו אינו נוטל כיום חלק במעגל החיים החקלאי. כחלק מן המין האנושי, אנו מתמודדים מדי יום עם חבלי הפרנסה. ככל אדם אחר, בן לאומה זרה כלשהי, גם אנו חווים עליות וירידות ולא פעם אף מתקשים להגיע לידי יציבות כלכלית. אמנם, שלא כגויים מוטל על צווארנו עול נוסף: אנו נדרשים להפריש מזמננו פרקי זמן ניכרים עבור תפילה ולימוד תורה, ולהפריש מממוננו סכומים הגונים עבור צדקה ותמיכה במוסדות תורניים. לא זו בלבד, אלא שאנו נדרשים אף לשבות בשבתות ובימים טובים. אם גם הגויים, שאינם נושאים בעול הזה, נאבקים על פרנסתם, כיצד נוכל אנו להצליח בכך?
התשובה לשאלה זו מגולמת בשנת השמיטה, המלמדת שברכת הפרנסה שאליה אנו חותרים כיהודים אכן אינה דומה כלל ליציבותם הכלכלית של הגויים, וממילא גם הדרך שבה אנו מתמודדים עם קשיי הפרנסה שונה בתכלית מדרכם. תפקידנו הוא לעשות כרצון ה', יהיו דרישותיו מאתנו כאשר יהיו. כאשר אנו עושים זאת אנו יוצרים את הכלי לפרנסתנו, שאינה ברכה גשמית פשוטה אלא ברכת שמים ממעל החלה גם על תחומי החיים הרוחניים וגם על אלו הגשמיים.
(על פי לקוטי שיחות ב, עמ' 549-548)
הוסיפו תגובה