לאחר פירוט חגי השנה מספרת התורה על מקרה שאירע חודש לאחר הקמת המשכן: במצרים הקפידו היהודים על טהרת חיי המשפחה שלהם. האישה היחידה שקדושתה חוללה בידי הנוגש המצרי נקראה שלומית, וחכמים תולים את הדבר בקלות דעתה. כתוצאה ממקרה מצער זה, ילדה שלומית בן. כשביקש בנה לדור יחד איתה במחנה דן, שבטה של שלומית, סורב בנימוק שהשייכוּת לשבט נקבעת לפי האב, ולא לפי האם. כאשר עתר לבית הדין, פסקו הדיינים נגדו. בעקבות כך התכעס וגידף את ה'. בעקבות סיפור זה מסתיימת הפרשה בפירוט דינו של המגדף.
חכמים למדו ששלֹמית בת דברי היה כינויה של אישה זו, ולא שמה. בכל זאת, הכינוי הזה חושף את זהותה לעין כול. לכאורה יש בחשיפה זאת סתירה לאיסור הלבנת הפנים, שהתורה רואה בחומרה רבה! התשובה לכך היא שלאמִתו של דבר אין כאן גנות, אלא שבח. בהשגחה פרטית, נבחרה שלומית להדגים, בדרך השלילה, את חסידותן של כל שאר הנשים היהודיות. כאשר התורה מפרשת שמקרה זה אירע בה בלבד, ניתן להסיק מכך שהיה זה מקרה יחיד. כל שאר הנשים שמרו היטב על טהרתן.
השימוש במעשה החטא כדי ללמד מתוכו מהי ההתנהגות הנכונה והמתוקנת, הוא אחת הדרכים שבהן ניתן להפוך אותו לזכות. דוגמתה השלילית של שלומית עמדה לנגד עיניהן של נשים יהודיות רבות בהמשך הדורות, וזירזה אותן לחיות בדרכן של אִמותיהן הצדקניות שנותרו טהורות גם במצרים - ערוות הארץ.
(על פי לקוטי שיחות לז, עמ' 71-67)
הוסיפו תגובה