שבעה שבועות לאחר פסח מגיע חג השבועות, ואחריו - בא' תשרי - ראש השנה (אף שמעגל החודשים העבריים מתחיל בניסן, מעגל השנה מתחיל בתשרי, החודש השביעי). בראש השנה אנו תוקעים בשופר, מלבד שנים שבהן הוא חל בשבת (אולם בבית המקדש תוקעים תמיד. גם בשבת).
התקיעה בשופר, ביומה הראשון של השנה החדשה, ממשיכה חיות א-לוהית חדשה שממנה עתידה לחיות הבריאה כולה - הגשמית והרוחנית - למשך כל השנה. בשנים שבהן ראש השנה חל בשבת אין אנו תוקעים בשופר (מלבד במקדש), אלא רק מזכירים אותו בפסוקי התפילה. כדי להבין מדוע, יש לעמוד על תפקידה של התקיעה:
עיקר עבודת ראש השנה הוא קבלת עול מלכות ה' עלינו, ותקיעת השופר משמשת כהכרזה על הכתרתו ועל נכונותנו להכניע עצמנו תחת ריבונותו. הצורך בהכרזה זו מלמד על כך שאנו רואים עצמנו כיצורים בעלי קיום עצמאי ונבדל מה', ולפיכך שייך שנסכים או נסרב לקבל על עצמנו את עול מלכותו. אולם, מודעות נמוכה זו, שאינה קולעת לעומק האמת בדבר קיומנו, היא מודעות המתאימה לימות החול. ביום השבת אנו מתעלים אל מודעות אמיתית ומלאה יותר, ומכירים בהיותנו חלק בלתי-נפרד מהמציאות הא-לוהית. במצב תודעה כזה אין צורך בתקיעת השופר, שכן קבלת עול מלכות שמים מתחייבת מעצם הווייתנו.
(על פי ספר השיחות תשמ"ט ב, עמ' 707-705)
הוסיפו תגובה