על הכהן להימנע מלהיטמא בטומאת מת, מלבד בשעה שבה הוא נאלץ לקבור אחד משבעת הקרובים הבאים: אב, אם, אח, אחות, בן, בת ורעיה. מקרה נוסף שבו הוא רשאי - ואף מחויב - להיטמא הוא כאשר נקרה בדרכו "מת מִצווה", אדם שאין מי שיעסוק בקבורתו. מעמדו של הכהן הגדול מבדיל אותו ביתר שׂאת מן הטומאה, ונאסר עליו להיטמא גם לקרוביו. אמנם, גם הוא מצווה להיטמא למת מצווה.
על פסוק זה, שנאמר על הכהן הגדול, דרשו חז"ל כי "לאביו ולאמו לא יטמא, אבל מיטמא הוא למת מצווה" (בבלי נזיר מד, א). מודגש כי חיוב זה תקף אפילו במקרה הבלתי-סביר שבו מזדמנת לכהן הגדול קבורת מת מִצווה בעודו עסוק בעבודת יום הכיפורים ועומד בקודש הקודשים. מכאן שהתמסרות לטובת יהודי אחר קודמת לכל עבודה רוחנית, נעלה ככל שתהיה.
ועוד לימוד אחד: לפעמים נקרים בדרכנו אנשים שהם בבחינת "מת מצווה" רוחני. הם חיים את חייהם במישור הגשמי בלבד תוך הזנחה מוחלטת של מצבם הרוחני, ואין מי שיטפל ב'קבורת' גופניותם וב'עילוי' נשמתם למצב של מודעות א-לוהית מתוקנת. במקרים אלו, עלינו לעזוב את כל עיסוקינו ולהעמיד את מצבם בראש סדר העדיפויות האישי שלנו. אם קשה הדבר בעינינו, נדַמה לעצמנו את הכהן הגדול העוזב את קודש הקודשים על מנת לטפל במת מצווה. אם הוא נדרש לעשות זאת בשביל לקבור אדם, על אחת כמה וכמה שאנו מחויבים בכך כאשר באפשרותנו להקימו לחיים!
(על פי התוועדויות תשד"מ ג, עמ' 1845-1844; תשמ"ה ב, עמ' 1201)
הוסיפו תגובה