התורה מורה לבני ישראל שכאשר יבואו אל הארץ וייטעו עצים, יימנעו מאכילת פירות העץ בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו. פירות השנה הרביעית נחשבים "קודש", וניתנים לאכילה רק בחצר המשכן או בין חומות ירושלים (לאחר בניין המקדש). רק מהשנה החמישית והלאה מותר ליהנות מפירות העץ בכל מקום.

לקדש את החיים
לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ וגו': (ויקרא יט:כה)

למרבה ההפתעה, התורה מנמקת את איסור אכילת פירות העץ במשך ארבע השנים הראשונות בברכה שתינתן בו בשנה החמישית. משמע: המטרה שאליה אנו נושאים את עינינו איננה השנה הרביעית, שנת הקודש, אלא השנה החמישית, שבה פירות העץ הם חולין גמורים!

מתוך כך ניתן ללמוד שתכלית הבריאה אינה הקודש כשלעצמו, המנותק מהוויית חיי העולם-הזה, אלא קידוש כל צדדי החולין והפיכתם למשכן להשראת השכינה. כך, למרות מעלתה הגבוהה של אכילת פירות השנה הרביעית בקדושה בתוך חומות ירושלים המקודשת, פסגת העמל האנושי מתבטאת דווקא בשנה החמישית, שבה אנו מקדשים את החול - נוטלים פירות שהם חולין גמורים ומשתמשים בהם למטרות של קודש. דבר זה נכון במיוחד כאשר אנו יודעים להכיר בכך שברכת החול של השנה החמישית נובעת מתוך השמירה על דיני הקודש, כרצון ה', בארבע השנים שקדמו לה.

(על פי לקוטי שיחות ז, עמ' 138-134)