אחד מדפוסי ההתנהגות האסורים הוא רכילות.
לפי התלמוד, רכילות 'הורגת' שלושה אנשים: את המרכל, את המאזין לו, ואת האדם שעליו הם מרכלים. לכאורה, מובן מדוע המדבר והמאזין נענשים, אך מדוע האדם שעליו דיברו צריך לסבול? בפשטות ניתן להשיב שהסבל הנגרם לו אינו עונש אלא תוצאה, מאחר שדברי הרכילות עלולים להזיק לו כאשר יגיעו לאוזניים הלא-נכונות. אך ביתר עומק, אין בכך מענה מספק. אנו מאמינים שכל פגיעה או סבל הנופלים בחלקו של אדם אינם יד המקרה, אלא תולדת חטאיו; ואם כך, השאלה חוזרת למקומה: על מה נענש האדם שמרכלים עליו?
התשובה היא שכאשר מדברים על מגרעותיו של אדם מסוים, הנזק שנעשה בכך אינו מסתכם רק בדימוי השלילי הנקשר בשמו. עניינו של כוח הדיבור הוא ההוצאה מן הכוח אל הפועל, והמילים הנאמרות מסוגלות לעורר איכויות רדומות ולהעצימן. מחד גיסא, כאשר אנו מדברים על תכונותיו השליליות של מאן דהוא, אנו מעוררים אותן מתרדמתן ומחזקים אותן. כתוצאה מכך, מצבו הרוחני עלול להידרדר והוא נעשה ראוי לעונש.
מאידך גיסא, גדול הרבה יותר הוא כוח ההטבה הגלום במילותינו. כאשר אנו מדברים בשבחו של אדם ומזכירים את מעלותיו, אנו מגלים אותן מהיעלמן ומעצימים אותן עד מאוד. ביכולתנו להשפיע על אנשים לטובה או לרעה, והבחירה בידינו.
איסור הרכילות, אגב, אינו חל רק על גינוי בקול רם, אלא גם על גינוי במחשבה. אכן, במובן מסוים מחשבות גנאי גרועות מדיבור.
(על פי לקוטי שיחות כז, עמ' 163; תניא, אגרת הקודש כב)
הוסיפו תגובה