התורה מתחילה למנות את הכללים הנצרכים על מנת לטפח קדוּשה ולשמור עליה. אחדים מהם תואמים לכאורה עם כללי המוסר הבסיסיים (למשל: כיבוד הורים, הימנעות מגניבה), אך אחרים הולכים מעבר לכך.
"קדוש" פירושו נבדל, מופרש, מי שנמצא 'מעֵבר'. ה"קדוש-ברוך-הוא" מכונה כך משום שהוא הנבדל וה'אחר' ביותר שיש. בהיותו בורא העולם הוא נמצא מעבר לעולם, למעלה מגבולות הזמן, המקום וכל האיכויות החומריות והרוחניות המוכרות לנו מתוך גבולות קיומנו. כאשר התורה מורה לנו להיות קדושים, ואף מנמקת זאת בכך שהוא קדוש, היא אומרת לנו שמהותנו כיהודים מאפשרת לנו לגעת בנבדלותו האין-סופית של ה' בעודנו חיים כאן, בעולם הזה.
מהות הקדושה היהודית היא ההכרה בכך שחוקי הטבע אינם סותרים את הא-לוהות. כל עוד אנו מחוברים לקדוש-ברוך-הוא ופועלים לפי רצונו, אין שום פן בקיומנו הארצי שלא נוכל להעלותו. אנו מסוגלים וצריכים "לקדש" את כל חלקי חיינו, ואפילו את הארציים והגשמיים ביותר. עלינו לראות בכל דבר שאנו עושים חלק משליחותנו הא-לוהית, דרך לקרב את ה' לעולם ולהפוך אותו לביתו.
(על פי לקוטי שיחות יא, עמ' 95-91)
הוסיפו תגובה