כעת מפרטת התורה את דיני העריות - סוגי יחסי האישות האסורים עלינו. כהקדמה לדינים אלו מובהר כי תכליתם היא "וחי בהם" - להגדיל את חיי בני ישראל בעולם הזה, ועם זאת לזַכותם ב"חיי העולם הבא".

להחיות את המצוות
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וגו': (ויקרא יח:ה)

חוץ מהפירוש הפשוט, שעל-פיו "וחי בהם" משמעו שהאדם יחיה בקיום המצוות (ולא ימות בעטיין, חלילה), ניתן גם לקרוא אותו כמתייחס לאותם חוקות ומשפטים שנזכרו בתחילת הפסוק. לאור הבנה זו, קשר החיים שבין המצוות לבין האדם הִנו קשר הדדי - המצוות מחיות את האדם, אך גם הוא מפיח בהן חיים. כך, למשל, זוג תפילין מהודרות אינן ממלאות את ייעודן כל עוד לא הונחו לשם מצווה. כך, מחיה היהודי את התפילין כאשר הוא מניח אותן.

בשמירת המצוות אנו מצטרפים לקדוש-ברוך-הוא כשותפים בבריאת העולם ובהמשכת חיות א-לוהית לשם קיומו התמידי. אך כמובן, על מנת שנוכל להחיות את המצוות עלינו לחיות בעצמנו חיים מלאים, ולהיות בריאים ושמחים.

(על פי אגרות קודש הריי"ץ ד, עמ' שח; היום יום י שבט; לקוטי שיחות א, עמ' 152; התוועדויות תשמ"ו ב, עמ' 395-394; שם ד, עמ' 294 הערה 90; שם עמ' 327-326)