לאחר סקירת דיני יום הכיפורים, מסר ה' למשה הוראות נוספות הנוגעות לקרבנות.
ביחס לקרבנות הבאים מן החי עולה המחשבה שהקרבתם סותרת את הכבוד שרוחשת התורה לחייהם. בעצם, שאלה דומה ניתן להעלות אפילו ביחס לקרבנות המנחה, הבאים מן הצומח: מדוע מבקש מאתנו הקדוש-ברוך-הוא לקחת יבול בעל ערך ולשרוף אותו, מבלי שתצמח מכך כל תועלת הנראית לעין? בנוסף, מדוע מכל המצוות מתייחסת התורה רק לקרבנות כמביאים "נחת רוח" לקדוש-ברוך-הוא? האם מצוות אחרות אינן גורמות לו נחת רוח באותה מידה?
התשובה לשאלות אלו היא ש'היא הנותנת', הקרבנות משמחים את ה' במיוחד דווקא משום שהסיבה היחידה להקרבתם היא רק כדי למלא את רצונו. אם בכל מצווה אחרת עלול להתערב מניע זר כלשהו, הרי בהקרבת הקרבנות - הסותרת כל היגיון רגיל - לא תיתכן תערובת כזו. מסיבה זו הקרבנות תובעים ממקריביהם ביטול עצמי ברמה גבוהה הרבה יותר מכל מצווה אחרת.
כיום, כשבית המקדש חרב, מחליפה התפילה את עבודת הקרבנות. גם כלפי התפילה ניתן לטעון טענה דומה: שאין כל היגיון וטעם ב'בזבוז הזמן' שתובעות התפילות הנאמרות מדי יום. הרי באותו זמן אנו יכולים לעשות דברים רבים אחרים, וביניהם ללמוד תורה ולעסוק במצוות, פעולות שיש להן 'ערך' נתפס. ושוב, המענה לטענה זו הוא שגדולתה של התפילה היא בדיוק בנקודה הזו - שאין לה כל תכלית אחרת מלבד החתירה לקרבת ה'. משום כך, דווקא היא מחברת אותנו לה' בצורה העמוקה והאישית ביותר.
(על פי לקוטי שיחות לב, עמ' 5-1)
הוסיפו תגובה