בהוראותיו למשה, מתייחס ה' לקרבנות מספר פעמים במילים "לחם אשֶׁה" - לחם לאש המזבח.
"להאכיל" את ה'
וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(ויקרא ג:יא)
לכל אורך התורה מתייחס ה' לקרבנות כ"לחם אשה", כאילו היו לחם הנאכל-מתאכל-מתכלה על-ידי האש הבוערת על המזבח. למעשה, מדובר לא רק בקשר לשוני אלא בדימוי מכוון היטב. על הלחם נאמר כי הוא סועד את הלב, ומשמעות הדבר היא שאכילתו מחזקת את אחיזת הנשמה בגוף ומוסיפה חיות באוכליו. כך גם בעבודת הקרבנות, שהם 'לחמו' של ה': הקרבנות משמרים את אחיזתה של הנוכחות הא-לוהית הקיימת בעולם וממשיכים אליו אור וחיות א-לוהיים נוספים. פעולה דומה פועלת גם 'עבודת הקרבנות' האישית שלנו - לימוד תורה, תפילה, מעשי צדקה והתמסרות לתהליך התמידי של עידון והעלאת העולם הגשמי כולו.
(על פי ספר המאמרים תרמ"ג, עמ' קד)
הוסיפו תגובה