יום שני: ללכת, לעוף, לשחות עם ה'

חמשת מיני בעלי-החיים שניתן להביא כקרבן הם בקר, עזים, כבשים, יונים ותורים.

קרבנות הבהמה רומזים לאלו מאתנו שטבעם הבהמי מובלט יותר, והם קשורים יותר אל הארציות. קרבן העוף, לעומת זאת, רומז לאלו מאתנו שחייהם שכלתניים ורוחניים יותר, אלו המסוגלים 'לעוף' ולהתרומם מעל טבעם הארצי. בספרי חסידות מזוהים שני טיפוסים אלה עם שני סוגים של נפשות: הנפש הבהמית והנפש השכלית. העובדה כי אנו מביאים קרבן לא מן הבהמה בלבד אלא גם מן העוף, מסבה את תשומת לבנו למוגבלותו של השכל האנושי, הזקוק גם הוא לעידון ולזיכוך. אמנם, הוא נמשל לעוף המתרומם מעל הקרקע הארצית, אך בסופו של דבר גם העוף מתעייף ונזקק למנוחה - ואז הוא שב אל הקרקע.

לעומת שני אלה, אין שום קרבן הבא מן הדגים. יצורים אלו, שמשכנן במים, רומזים לצדיקים הדבקים בה' תמיד, 'שוחים' במקווה של מודעות א-לוהית שמתוכו אינם יוצאים לעולם. בנפש הם מקבילים לנפש הא-לוהית, שאינה זקוקה להעלאה כלשהי.

(על פי אגרות קודש א, עמ' 47-46, 131-130)