לאחר הקמת המשכן קרא הקדוש-ברוך-הוא למשה אל הקודש והחל ללמד אותו את דיני הקרבנות. ישנם ארבעה סוגים עיקריים של קרבנות: עולה, שלמים, חטאת ואשם. ה' פתח בהוראת דיני קרבנות עולה.
נדמה כי עצם רעיון הקרבנות מנוגד לתפיסה היהודית בדבר מהות הא-לוהות: א-להים אינו גשמי ולפיכך אינו זקוק לקרבנותינו הגשמיים. בכל זאת, אנו רואים בפרשתנו שה' לא רק מקבל קרבנות, אלא אף משרטט כללים ברורים ומדויקים לגבי אופן הקרבתם, כשבכך הוא מעביר את המסר שהוא ממש מעוניין בהם!
התשובה לקושיה זו מסתתרת בעצם המילה "קרבן", המציגה תופעה ייחודית ללשון הקודש כשהיא חולקת שורש משותף (ק.ר.ב) עם המילים קִרבה והתקרבות. אנו רגילים לזהות את מושג הקרבן עם כפרה על חטא; אך הקרבן הראשון המוזכר בפרשתנו הוא דווקא קרבן נדבה, מתנה הניתנת מרצוננו החופשי, לא מתוך הֶקשר של כפרה על חטא אלא מתוך רצון להתקרב לה'.
לאור ביאור זה, לא ייפלא מדוע הקדוש-ברוך-הוא מעוניין בעבודת הקרבנות - המקרבת אליו את בני האדם.
מהותם של הקרבנות כמחוללי קרבת א-לוהים שייכת גם באלו מן הקרבנות הבאים לכפרת חטא, ואדרבה - דווקא בקרבנות מעין אלו טמון לימוד נוסף: הקדוש-ברוך-הוא קורא לכולנו להתקרב אליו. לא רק לצדיקים, הנקיים מכל חטא, אלא גם לעוברי עבירות שהתלכלכו וכעת הם זקוקים לכפרה.
בימינו, כשאין לנו משכן או מקדש, פתוחות בפנינו שלוש דרכים חלופיות להתקרב לה': א) דרך לימוד תורה, ובפרט דיני הקרבנות; ב) דרך התפילות, שתוקנו כתחליף לקרבנות; ג) דרך מעשי חסד ומתן צדקה למטרות טובות וראויות.
(על פי לקוטי שיחות חלק לב עמ' 5-1)
הוסיפו תגובה