הטלפון צלצל בביתו של הרב אנשל פרל, שליח צעיר של הרבי במינאולה, פרבר נאה של ניו-יורק.
"כבוד הרב, מישל גולדמן מבקשת לראות אותך" נאמר לו.
הרב אנשל מיהר לבית החולים. מישל הייתה יהודיה שגרה בעירו, חולה סופנית בלוקמיה.
האחיות קידמו את פניו של הרב לשלום; הוא כבר ביקר שם פעמים קודמות. אחת מהן התלוותה אליו כשהוא פסע לעבר חדרה של מישל.
"השעות שלה ספורות" היא אמרה בצער.
בחדר, מישל שכבה מחוברת למכשירים ומוניטורים שונים שציפצפו ללא הרף. היא נשמה בקושי אבל התאמצה לדבר.
"הבן שלי, מת'יו" - - אמרה מישל. "הוא הבן היחיד שלי... בבקשה תבטיח לי שתחגוג עבורו בר מצווה. זו הטובה היחידה שאני מבקשת".
לרב אנשל עמדו דמעות בעיניים. הוא ידע היטב למה היא מבקשת זאת. את בעלה היא פגשה באוניברסיטה, אבל בשונה ממנה הוא היה נוצרי אדוק. כל עוד והיא הייתה בחיים היא הצליחה לשמור על הזיקה היהודית שלה, איכשהו. אבל מה יקרה אחרי מותה? האם מת'יו, רק בן שנתיים, יזכה להמשיך את המסורת?
"אעשה כל מאמץ" אמר הרב אנשל בקול רועד.
שעות ספורות לאחר-מכן הוא שב לבית החולים, הפעם כדי לארגן את סידורי ההלוויה של מישל.
* * *
אביו הנוצרי של מת'יו היה אדם נחמד מאוד שלא ניסה לכפות את אמונתו על הילד הקטן. כשהדודה הקפידה לארח את מת'יו לחנוכה ולראש השנה הוא הסכים בשמחה, והוא מעולם לא סירב כשהסבא והסבתא ביקשו אף הם לבלות עם הנכד הקטן בבית הכנסת.
אשתו השניה הייתה אף היא אישה נחמדה מאוד. הפעם הוא מצא לו בת-זוג נוצריה אדוקה, כמוהו. היה חשוב להם שמת'יו יוכל להרגיש בנוח.
"אם אי-פעם תרגיש קצת יוצא דופן ותרצה לעבור הטבלה לנצרות, אל תתבייש לבקש" הם היו מזכירים לו לעתים תכופות.
ובגיל שבע הוא באמת התחיל להרגיש יוצא דופן. בחנוכה הוא היה נוסע לדודה כדי לאכול לביבות, אבל את קריסמס הוא היה חוגג בכנסיה יחד עם המשפחה המורחבת של אביו. הוא רצה להיות כמו כולם.
הטקס נערך ומת'יו הפך לחבר מן המניין בכנסיה הקתולית בעיר. גם לאחר-מכן הוא המשיך לחגוג את החגים היהודיים עם משפחת אמו.
* * *
הפעם הבאה שדרכם של הרב פרל ומת'יו נפגשו הייתה בדיוק בגיל 13. אבל הם לא נפגשו כדי להתכונן לבר מצווה. סביו האהוב של מת'יו נפטר, והרב פרל בא לנחם את המשפחה האבלה.
הם שוחחו קצרות, הרב פרל שאל אותו האם הוא מעוניין לחגוג בר מצווה אבל עבור הנער שהשתתף במיסות הכנסיה מדי יום ראשון לא בדיוק התעניין בנושא.
דרכיהם נפרדו שוב.
אבל נפלאות דרכי ההשגחה העליונה.
שנה לאחר-מכן, כשהוא השתתף בטקס סיום של לימודי הנצרות לצעירים, הוא החל לחשוב מה אימו הייתה רוצה שהוא יעשה.
המחשבה הזו הפריעה לו וככל שהוא חשב על כך יותר, כך הוא הגיע למסקנה שאימו המנוחה רוצה שהוא ישוב לחיק היהדות ויאמץ אותה כדרך חיים.
באוניברסיטה הניצוץ היהודי החל לבעור. הוא היה חבר בארגונים יהודיים והיה פעיל בהם, ואף פגש את אשתו, לורי – יהודיה אף היא.
הם התחתנו והקימו משפחה.
* * *
לפני מספר חודשים, דודתו פגשה את הרב פרל בחגיגת בר מצווה.
"הרב פרל, אתה זוכר את מישל גולדמן, אחותי המנוחה? הייתי רוצה שתכיר את בנה, מת'יו".
האם הוא זוכר? שאל הרב פרל את עצמו. ברור שהוא זוכר. איך הוא יכול לשכוח את בקשתה האחרונה של מישל?
הם נפגשו ושוחחו על דא והא, ואז במפתיע הרב פרל שאל:
"מת'יו, אני יודע שמעולם לא זכית לחגוג בר מצווה. אולי נעשה זאת עכשיו?"
מת'יו חשש. הוא באמצע לימוד דוקטורט באוניברסיטה; הקריירה וחיי המשפחה העסיקו אותו מאוד. אבל הרב אנשל, בחיוכו המרגיע הסביר לו שיהדות היא כמו סולם. כל פעם מתקדמים שליבה אחת. "ובר מצווה היא כמו שליבה נוספת בסולם".
מת'יו הסכים. בחודשים הקרובים הוא הקדיש את זמנו ללימוד יהדות ומצוות; אשתו, לורי, תומכת ומעודדת כל צעד.
* * *
"יעמוד חתן הבר מצווה..."
קולו של הרב אנשל פרל רעד, בדיוק כמו לפני 29 שנה, כשהוא עמד מול מיטתה של מישל גודלמן. שוב עמדו לו דמעות בעיניים, אך הפעם היו אלו דמעות של שמחה.
כשהוא מוקף במשפחה ובחברים מת'יו עלה לתורה.
"ברכו את ה' המבורך... ברוך ה' המבורך לעולם ועד... ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה"...
היו שם סוכריות, חגיגות ואפילו הרימו את מת'יו על כסא לקול שירת "סימן טוב ומזל טוב".
מת'יו חזר הביתה.
כתוב תגובה