הרמב"ם והקיצונים המוסלמים, הרבי והשואה: מהי מנהיגות אמיתית?

התגובה הרדיקלית ביותר לשואה

הרב יונתן זקס, היה רבה הראשי של בריטניה עד לא מכבר והוא הוגה חשוב מאוד שחיבר ספרים בהגות יהודית שזוכים לפופולאריות רבה. לפני מספר שנים הוא היה הנואם הראשי בכינוס השנתי העולמי המכנס תחת קורת גג אחת את כלל שלוחי חב"ד, שלוחיו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, על כל פני הגלובוס. בנאום זה הוא סיפר את סיפור הקשר האישי שלו עם הרבי, המהפכה שהוא חולל בחייו בשלושה צמתים מרכזיים בחייו.

בין היתר, כמעט במובלע, הרב זקס אמר תובנה שלעניות דעתי היא מבריקה מאוד בנוגע לאופי המפעל העצום שחולל הרבי, מפעלה של תנועת חב"ד.

השואה הוא הארוע הטראומטי והדרמטי ביותר שעבר עם ישראל, בוודאי מאז חורבן הבית, ואפשר לומר כי העם היהודי עסק ועוסק בצורה אינטנסיבית מאוד, במודע ובת מודע, במתן תגובה לטרגדיה הנוראית הזאת שנפלה על ראש עמנו. כך שמן הסתם ניתן למצוא קשת רחבה ומגוונת של תגובות על השואה הנוראה.

אבל, כך אמר הרב זקס, התגובה של הרבי לשואה הייתה התגובה הרדיקלית ביותר שניתנה לשואה.

"איך אפשר לגאול עולם שהיה עֵד להיטלר ימ"ש? הרבי הגה פתרון יוצא מן הכלל. הוא אמר לעצמו: אם הנאצים חיפשו אחר כל יהודי בשנאה, אנחנו נחפש אחר כל יהודי באהבה! זו הייתה התגובה הרדיקלית ביותר שניתנה אי פעם לשואה, ואיני יודע אם אפילו כיום העולם היהודי הפנים אותה. האנטישמיות מרימה את ראשה במקומות רבים בעולם, וברוך השם – יש מאות ארגונים שנלחמים בה בדרכים מגוונות, אבל אף אחד אינו אומר מה שהרבי אמר במרומז בכל מפעליו: אם אתם רוצים ללחום בשנאת ישראל, תנהגו באהבת ישראל!"

זוהי תובנה מבריקה של הרב זקס, שאכן מאירה באור אחר לגמרי את המפעל ואת המורשת העצומים של הרבי. צריך לזכור, שכאשר אנו מדברים על דמותו של מנהיג ענק כל כך בעל שיעור קומה אדיר כל כך, צריך תמיד לשאול: ומה אני יכול לקחת מן הדמות האגדית הזאת? ובכן, במובן זה הרב זקס מקל עלינו את המשימה. משום שמצד מסוים, אם אכן רוצים לתמצת על רגל אחת את מפעל חייו של הרבי מליובאוויטש הרי זהו זה: לחפש אחרי כל יהודי, בכל מקום, כדי להאיר אותו עם אהבה באור היהודי שלו.

לרדת לשורשי הדברים

יחד עם זאת, אבחנה זו מתייחסת בעיקר להיבט המעשי של הדברים, ואילו אם נסתפק בכך, ההיבט הרעיוני העמוק יותר שעומד מאחורי מפעל חייו ומורשתו של הרבי, יוותר פשטני במידה ולוקה בחסר.

כדי לנסות לרדת מעט יותר אל שורשי הדברים, ברצוני לפנות להגדרה קולעת שהגדיר הרב אהרון ליכטנשטיין, זכרונו לברכה, ראש ישיבת הר עציון המנוח וחתנו של הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, בהספד שנשא בישיבתו בתום ה'שבעה', בח' תמוז תשנ"ד.

בין יתר הדברים שעסק בהם הרב ליכטנשטיין אודות דמותו של הרבי, הוא אמר כך:

"הנקודה המרכזית [במנהיגותו] היא ראייתו את האתגר והתמודדותו עמו.

לנכונותו זו להתמודד היו כמה מרכיבים ויסודות. היסוד הראשוני שאפיין את הרבי הוא האכפתיות. לא במובן הצר, אכפתיות לביתו-שלו, לתנועתו, ל"שטיבל" שלו, אלא מתוך ראייה למרחבים גדולים. גם מרחבים גיאוגרפיים גדולים, תנועה שיש לה שלוחים ושלוחות בכל יבשת, אבל גם במרחבים תרבותיים גדולים. לא רק בעולם של ישיבות אלא גם בעולם של אוניברסיטאות, לא רק בעולם של שומרי מצוות אלא גם בעולם של אותם שאינם שומרים, גם במקומות שלכאורה היה צריך להיות רחוק מהם. מה לו ולצה"ל? האכפתיות היא שגרמה. אכפתיות לראות את הדברים בקנה מידה היסטורי ולאומי גם זה חלק ממורשתה החיובית של חב"ד, הדאגה למלכות שמים ככלל".

הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל

תן דעתך: תגובה רדיקלית כזאת לשואה כמו זו שחולל הרבי, לא נולדת רק מתוך ראש גאוני ומתוך תפיסה תיאורטית יפה ועמוקה ככל שתהיה; התנאי הראשוני לה הוא – איכפתיות. בלי הדאגה הכנה לכל יהודי באשר הוא יהודי, רעיון כזה לא היה קורם עור וגידים.

האיכפתיות העמוקה של הרבי – ברמה האידיאולוגיות וברמה הפרקטית – כרוכה לבלתי הפרד גם בתודעת אחריות ובנטילתה הלכה למעשה.

התמזגות של גדולה ומנהיגות תורנית

בזאת באה לביטוי נקודה ייחודית שהתגלמה בדמותו של הרבי.

אין שום ספק בכך שגדולי התורה ועמודי ההוראה שבכל דור ודור, הם מקור החיים הרוחניים של עמנו, שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה. מפיהם אנו חיים ואת מימיהם אנו שותים. הגדולה התורנית של גדולי ישראל, בכל השטחים של עולם התורה ובכל פרד"סיה, הניבה את הקורפוס העצום של ספרות תלמודית, הלכתית, קבלית, חסידית, מוסרית ומחשבתית שאין לו לא מספר ולא קץ – והוא סם-החיים, מוח-העצם, לוז-ההווי שלנו כאנשים פרטיים וכאומה.

אין חולק, אפוא, באשר למידת ההערצה וחובת הכרת הטוב שעלינו לשאת ולחוש בכל לבבנו כלפי מורי ומאורי האומה, אשר מדור לדור מעתיקים את השמועה ומעבירים את המסורה.

יחד עם זאת, מה נדיר הוא המופע של התגלמות ההתמזגות בין המנהיגות התורנית עם הגדלות התורנית.

גדלות תורנית הרי היא יכולה לבוא לידי ביטוי בגאונות תלמודית יוצאת דופן, או בבקיאות הלכתית מונומנטלית, או בעמקנות מחשבתית עמוקה מני ים, וכיוצא בזה. לעומת זאת מנהיגות תורנית היא רגש ותודעת אחריות עמוקות ויסודיות למעמדו האישי הפנימי של כל יהודי באשר הוא ולקומתו הרוחנית של העם בכללותו, כזו שאופפת אותו ומעטרת אותו בכל פעילויותיו וחודרת לכל עומק תלמודו ויצירתו; והמנהיג האמיתי, רועה נאמן שרועה את האמונה, הוא מי שמחבר ומשקיע ומניע את גאוניותו ושיעור קומתו התורני הענקי – מתוך אותה תפיסת האחריות הכוללת שלו כלפי העם כולו.

כידוע לכול, מיזוג כזה בא לביטוי בדמותו של הרבי.

האם יש לדאוג רק למי ששומר מצוות?

אבל על מה מיוסדת אותה תודעת אחריות, אותו רגש משמעותי של איכפתיות שגרם לרבי להקדיש את חייו ואת תנועתו, תנועת חב"ד, כדי לחפש אחרי כל יהודי בכל פינה כדי לתת לו אור בגשמיות וברוחניות? כיצד הרבי עצמו הסביר זאת?

ובכן, כמובן יש בהגותו של הרבי ובכתביו התייחסויות אין ספור לסוגיה, ואם נבקש לדון בסוגיה אין אנו מספיקים (בספר "שערי אהבת ישראל" מצוי ריכוז משיחותיו של הרבי בנושא). יחד עם זאת, דומני שמן העניין להביא בהקשר זה שיחת אחת של הרבי, שנאמרה בכאב רב ובעוצמה רבה בתגובה לדברי רב חרדי מפורסם.

אותו רב טען אז בפומבי, שהמשמעות של "היות יהודי" היא רק חיבור עם התורה. ולכן, כל יהודי "חילוני" שאינו דבק במורשת אבותיו ואינו מקיים תורה ומצוות אינו זכאי להיקרא "יהודי", ובניתוקו מן התורה הריהו מיניה וביה מכריח את אובדנו. (ההנהגה הזאת, הוסיף, היתה סיבה לשואה ולכן גם היום היא עלולה ח"ו להביא עלינו שואה נוספת).

"פוגרום" ממכחולו של הצייר החסידי זלמן קליינמן ע"ה

ציור מאת זלמן קליינמן | באדיבות זאב מרקוביץ / גלריית חי לאמנות

הרבי הגיב לטיעונים אלו בשיחה מקיפה שנשא המציגה באופן שיטתי את גישתה של חסידות חב"ד לעם ישראל ככלל וליהודי כפרט. באמצעות עיון באותה שיחה, ניתן ללמוד על מקורותיה של צורת ההנהגה ועוצמת האיכפתיות והאחריות שחש הרבי לכל יהודי באשר הוא יהודי.

נעמוד על עיקרי הדברים בקצרה (השיחה נערכה ופורסמה בספר תורת-מנחם-התוועדויות, תשנ"א, ח"ב, עמ' 112).

התלמוד (מסכת תענית דף ה) מביא את מאמרו של רבי יוחנן "יעקב אבינו לא מת". שואל שם התלמוד: והרי אנו קוראים בתורה על קבורת יעקב ועל המספד שעשו לו. כיצד אפוא טוען ר' יוחנן שיעקב לא מת? על כך משיב התלמוד: "מקרא אני דורש, שנאמר 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים' – מקיש הוא [כלומר, את יעקב] לזרעו – מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". העקרון הוא, אומרת הגמרא, שאם הצאצאים ממשיכים לחיות, האבות ממשיכים לחיות דרכם. במובלע יותר או פחות, טמון במאמר חז"ל זה העקרון, שההמשכיות והנאמנות לדרכם של אבותינו, היא זו שלמעשה מבטיחה את הישארותם בחיים.

על כך שואל הרבי (הקטע דלהלן משלב את דברי המקור בהשמטות ועם מעט דברי הסבר משלי):

"הרי מצינו בדברי ימי ישראל בכל הדורות (וגם בדורנו זה) שיש כמה מבני ישראל שלא רואים אצלם בגלוי ההנהגה בחיי היום יום על פי התורה והמצוות", ואם כן איך אומרים גם עליהם: "מה זרעו (כל זרעו) בחיים, אף הוא בחיים"?

המענה על כך, אומר הרבי, טמון בהמשך דברי הגמרא ש"אף על פי שנדמה להם שמת, אבל חי היה". כלומר, כל יהודי הוא ה"זרעו בחיים" של יעקב אבינו גם אם נדמה שלא".

מדוע?

ובכן, "ישראל - אף על פי שחטא ישראל הוא", וכפסק דינו הידוע של הרמב"ם שכל יהודי רוצה לקיים את כל התורה והמצוות ורק יצרו הוא שתוקפו. ולכן, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בגלוי, הרי בפנימיותו כל יהודי - ישראל הוא, יש לו נשמה אלוקית שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, ויש לו שייכות לכל התורה כולה, וכמו שכתוב: תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב – וירושה, כידוע, אינה תלויה בהנהגתו של היורש כי אם במציאותו בתור יורש.

הקשר של יהודי עם התורה הוא על דרך אותיות החקיקה, 'חרות על הלוחות', כי כל יהודי קשור ומאוחד עם התורה בעצם פנימיותו, כמו אותיות החקוקות באבן שהן חלק בלתי נפרד מן האבן, בלי קשר למעמדו ומצבו בגלוי".

ניבטת כאן אפוא תפיסה עמוקה ביותר של העם היהודי ושל מהות ההשתייכות אליו: אין "אנחנו" ו"הם", כי מה שיוצר בעצם את המהות היהודית היא אותה נשמה קדושה, אותו קישור מיוחד עם הקב"ה – קשר שהוא עמוק יותר וחזק יותר מההיבט הגלוי של המציאות. לכן, אפילו אם ישראל חטא, הוא עדיין ישראל, כי הקשר הוא עצמי, והוא יסודי ובסיסי יותר מכל תופעות החיים. אם כך, גם כאשר נסיבות חיים מסוימות גרמו לכך שיהודי חוטא, זה לא מנתק אותו מאבא שלו! ברובד הגלוי הוא לכאורה מרוחק, אבל עדיין הוא הוא הבן של אביו, ולעולם יהיה.

תגובתו של הרמב"ם לטרגדיה הנוראית שהתחוללה בזמנו

מבחינה זו, עמדתו של הרבי מזכירה תגובה אחרת של אחד מגדולי הדורות רבי משה בן מימון, הרמב"ם, לסיטואציה היסטורית מורכבת וטראגית, כפי שזו מובעת ב"איגרת השמד".

לפני כאלף שנים, באמצע המאה השתים-עשרה, השתלטו אנשי ה"מווחידון" (ה"מייחדים"), תנועה אסלאמית רדיקלית שדגלה באמונה חסרת פשרות באסלם, על צפון אפריקה ועל אנדלוסיה. בקנאותם הדתית האכזרית והמטורפת, גדעו את העולם היהודי המפואר של יהדות ספרד שפרח במאות העשירית, האחת-עשרה והמחצית הראשונה של השתים-עשרה (למניינם).

על עוצמת הזוועות שעברו על יהודי המגרב באותה תקופה, ניתן ללמוד מאיגרת שנשלחה מפוסטאט שבמצרים (בשנת 1148) בידי שלמה בן יהודה הכהן מסג'לסמאסה, אחד מפליטי המגרב, אל אביו ששהה לרגל מסחרו בעיר מרבאט, עיר נמל בקצהו הדרומי של חצי האי ערב על חוף האוקיינוס ההודי.

שלמה בן יהודה הכהן מספר על שעשו בני אותה כת מוסלמית (ה'מווחידון') כאשר השתלטו על עיר הם באו אל היהודים בדרישה אחת: תתאסלמו, אחרת נהרוג אתכם.

יהודה ממשיך ומתאר במכתבו את אשר ארע בעירו שלו, סג'לסמאסה, כאשר ה'מווחידון' השתלטו וכבשו אותה:

"ולאחר שנכנס אל העיר אסף את היהודים והציע להם את הפשעות (=התאסלמות), ולאחר שהיו עמו שבעה חודשים כשהוא מסית, וכשהם כל אותו הזמן בתענית ובתפילה, לאחר מכן בא אחד ממפקדיו ודרש מהם את הפשעות (=להתאסלם). והם סירבו לזאת, ונהרגו מהם על ייחוד השם מאה וחמישים יהודים... והנותרים – פשעו (=התאסלמו)" (האיגרת נדפסה בספר היובל ליצחק בער, עמ' 134 ואילך).

כיבושי ה'מווחידון' לא הותירו מרחב פעולה גמיש מדי. אחת הייתה הברירה: למות או להתאסלם. היו יהודים שנהרגו על קידוש השם, היו שנמלטו אל מחוץ למגרב, והיו שקיבלו עליהם את האיסלם מאונס אך המשיכו לנהוג כיהודים בסתר. [תופעה דומה חזרה על עצמה אם כי באופן אחר מאוחר יותר בפורטוגל בתקופת האינקוויזיציה, וגיבוריה כונו בשם: "האנוסים"].

מסתבר, שמעמדם של היהודים שהתאסלמו מאונס אך שמרו אמונים ליהדותם, גם אם בסתר, עלה על סדר היום היהודי בצורה חריפה מאוד. השאלה הייתה, האם מותר ליהודי לבחור בחיים במחיר של חיים גלויים כמוסלמי, למראית עין, עד יעבור זעם; או עליו לקדש שמם שמים ולמות מיתת גיבורים (אבל, מי שהיו לו ילדים מסתכן בכך שבהעדרו ילדיו יועברו לחסות מוסלמית ואז יגדלו כמוסלמים מוחלטים ממש).

אחד הפוסקים, ששמו אינו ידוע, יצא במתקפה קשה ובוטה כנגד תופעת "האניסות" הזו, תוך שהוא מונה את פגמיה וכשלונותיה בצורה מפורטת. תשובתו של אותו פוסק קיבלה פומבי והיה לה הד רחב בקרב קהילות ישראל הרלוונטיות, ומטבע הדברים היא גרמה לזעזוע.

אותו פוסק קבע באופן נחרץ שאמונת האיסלם היא עבודה זרה, ואדם חייב למסור נפשו ובלבד שלא יצהיר לה אמונים, ומי שעבר ולא נהרג חייב מיתה. אין כל ערך, הוא טען, למצוות שהללו מקיימים בשעה שהצהירו כי "אין אל מלבד אללה ומוחמד הוא נביאו" והוציאו עצמם מכלל ישראל. ותפילתם – תועבה היא.

המשמעות של התשובה הזו היא ברורה: אותו פוסק, למעשה, דחה את אנוסי המגרב והוציא אותם אל מחוץ לכלל ישראל. הוא חסם בפניהם כל אפשרות של זיקה ליהדות, גם אם חלקית, ובכך גזר עליהם כליה רוחנית מוחלטת.

כשנודעו הדברים לרמב"ם, הוא הגיב עד מהרה תוך שהוא כותב את אחת האגרות המפורסמות שלו, אגרת שיטתית ומפורטת בעד אנוסי המגרב, בעד עידודם בכל מה שאפשר, מתוך תקווה שאולי ניתן יהיה לחזק את נפשם ויהדותם.

"אגרת השמד" של הרמב"ם בנויה משלושה חלקים: שלילת קטרוג על ישראל, לימוד זכות על ישראל גם בשעה שחטאו, וצורת ההתנהגות הנדרשת בשעת גזירה על היהדות ועל האמונה. הוא מסביר שאסור לדבר דברי קיטרוג על ישראל ושאפילו גדולי האומה נענשו כשעשו זאת; והרמב"ם אכן עומד בהרחבה על חשיבות של כל מעשה טוב של גם של יהודים המצויים במצב הרוחני החמור ביותר.

אבל על שאלה אחת לא ענה הרמב"ם: למה? למה באמת? לכאורה, אם הם עובדים עבודה זרה, מדוע אין לדבר בגנותם? אם הם חוטאים לה' ולתורתו, מדוע יש לדבר בזכותם, לדאוג להם, להיות אחראים כלפיהם?!

ואת התשובה לשאלה יסודית זו העניק הרבי באותה שיחה ממנה ציטטנו לעיל:

"כיון שבני ישראל הם בניו של הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב 'בנים אתם לה' אלקיכם', ויתירה מזו 'בני בכורי ישראל' והקב"ה אוהבם, כמו שכתוב: 'אהבתי אתכם אמר ה'', 'כי נער ישראל ואוהבהו'.

וכתורת הבעש"ט שאהבת הקב"ה לכל אחד ואחת מישראל היא גדולה יותר מאהבת הורים זקנים לבנם יחידם שנולד להם לעת זקנותם – הוא אינו סובל דיבורים שהם היפך שבח בניו, ולא עוד אלא שהדיבור היפך שבח בניו פוגע בו (בהקב"ה) כביכול, כמו שכתוב ברור ומפורש: 'הנוגע בהם כנוגע בבת עינו'...".

***

הנה כי כן, תודעת האחריות, האכפתיות העמוקה, התגובה הרדיקלית ביותר לשואה – כל אלו אינם בלבד פרי של כריזמה, של אישיות מן הקומה האנושית העליונה ביותר או תולדה של רגישות מופלאה ושל התמסרות מוחלטת – אלא גם ובעיקר תוצאה של תפיסת עולם עמוקה, היודעת להביט אל הפנימיות, תוך הפשטת והסרת הקליפות החיצוניות.

אחד המסרים החשובים ביותר שאנו יכולים ללמוד בפועל ממש ממפעל חייו של הרבי, מהגותו, מתורתו ומדרכיו בקודש – הוא לזכור תמיד מי ומה אנחנו באמת, לזכור שכל התפיסות של סטיגמה, של סוציולוגיה, של אינטרסים אינם אלא מעטה חיצוני, שבתוכו מפעפעת נשמה אלוקית, חלק אלוקה ממעל ממש. ובהחלט, להשתדל לפעול בהתאם לכך. שני החלקים חיוניים. נדרשת ההעמקה המחשבתית בכך שאנו בני עם אחד, בני א-ל אחד, כאחים ממש; וביחד עם זאת נחוץ החלק של הנקיטה בפעולה מעשית לטובת יהודי אחר בגשמיות וברוחניות.

כך הוא פעל, כך הנחה אותנו לפעול, ככל שאנו מסוגלים.