למה קוראים לחג בשם "חג השבועות"? ההסבר הפשוט הוא, כי החג בא בהמשך לספירת העומר האורכת "שבעה שבועות".

אמנם כמו כל מלה בתורה, יש בה רמזים וסודות מעבר לפירוש הפשוט והבסיסי. ואף בעניננו המלה "שבועות" צופנת רמזים לעוד פרטים המאפיינים ומייחדים את חג השבועות, וכפי שנראה בשורות הבאות – מבוסס על אגרת שכתב רבי לוי יצחק לבנו הרבי, בערב חג השבועות תרצ"ו1 .

*

בספר התהלים2 נאמר: "השם גבולך שלום, חלב חטים ישביעך". אם נתבונן בפסוק זה נמצא בו רמזים לקרבנות המיוחדים שהובאו בבית המקדש בחג השבועות.

ראשית, ביום זה הקריבו שני כבשים כקרבן "שלמים" עבור עם ישראל. קרבן זה מיוחד בכך שחלקים ממנו עולים על המזבח אבל רובו נאכל על ידי בני אדם. כל שאר הקרבנות שהובאו בשם הציבור היו קרבן "עולה" שנשרפו כליל על המזבח, ובחג השבועות הייתה הפעם היחידה בה הובא קרבן "שלמים" ציבורי.

ושנית, ביום זה הביאו בבית המקדש את "שתי הלחם", לחמים מיוחדים שהיו עשויים חמץ, בשונה מהמאפים שהיו מובאים בכל השנה בבית המקדש שהיו עשויים מקמח מצה בלבד.

שני הפרטים הללו מלמדים על הדגשה מיוחדת בתחום אוכל טוב:

ה"שלמים", כפי שהזכרנו, הם קרבן ממנו אוכל גם האדם עצמו, ו"שתי הלחם" העשויים דוקא חמץ מסמלים טעם טוב ועשיר, לא כמו המצה הנחשבת "לחם עוני".

זהו איפוא הרמז בפסוק: "השם גבולך שלום", רמז לכבשי ה"שלמים", "חלב חטים" – רמז ל"שתי הלחם" העשויים מחטים משובחות ובטעם טוב, וכל זה קורה ב"חג השבועות" שהוא גם מלשון "שובע", וכסיום הפסוק: "ישביעך".

ואכן, ההלכה קובעת כקביעה כללית שבחג השבועות, אף יותר משאר החגים, קיימת עלינו חובה מיוחדת לאכול סעודה טעימה (בלי "תירוצים" ו"קיצורי דרך"...), כדי להראות את השמחה והעונג בקבלת התורה.

זהו איפוא הרמז במלה "שבועות" מלשון "שובע", והמלה "שבועות" בלשון רבים רומזת לכך שמביאים בבית המקדש שני כבשי שלמים ושני לחמי חמץ, כך שהשובע כפול ומכופל.

*

וכמו תמיד, לכל דבר שורש קדום במעשי אבות האומה, וכמאמר: "מעשה אבות סימן לבנים". גם ל"שובע" של חג השבועות נמצא רמז בסיפורי האבות.

חז"ל אומרים ששלושת הרגלים מקבילים לשלושת האבות אברהם, יצחק ויעקב. חג הפסח – הרגל הראשון – הוא כנגד אברהם, ואילו חג השבועות הוא כנגד יצחק.

הקשר בין חג השבועות ליצחק בא לידי ביטוי במספר פרטים, ונזכיר אחד מהם:

הגמרא3 מתארת דו-שיח בין הקב"ה לאבות, כשהקב"ה מספר להם כי בניהם חטאו. היחיד מבין האבות שמסנגר ומלמד זכות על ישראל הוא יצחק, והוא מזכיר את זה שעם ישראל "הקדימו לפניך נעשה לנשמע" לקראת מתן תורה.

מדוע דוקא יצחק?

כי הקדמת נעשה לנשמע שייכת היא למדתו של יצחק:

לפי הקבלה, יצחק שייך למדת ה"גבורה" (בשונה מאביו אברהם השייך למדת ה"חסד"); ואכן, לצורך הקדמת "נעשה" ל"נשמע" הפעילו ישראל גבורה וכח, כדברי חז"ל4 המצטטים בנידון את הפסוק5 "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו".

ונחזור לעניננו:

בסיפורי התורה על יצחק אבינו היא מציינת את עיסוקו והצלחתו בתחום התבואה: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'6 ". פרט זה מייחד את יצחק, כי בסיפורי התורה על אברהם ועל יעקב אין איזכור על כך שהם עסקו בתחום זה (אלא במרעה צאן).

הצלחה זו של יצחק בתחום התבואה מתקשרת יפה עם חג השבועות שבו מביאים בבית המקדש את "שתי הלחם" (והוא מהווה גם המשך וסיכום של הספירה שהתחילה בקרבן העומר שאף הוא היה עשוי תבואה, שעורים), ובחג זה קיימת הדגשה מיוחדת על אוכל טוב ומשביע, "חלב חטים ישביעך".

[לפי קשר זה בין יצחק אבינו לחג השבועות, נוכל למצוא רמז נוסף במלה "שבועות" מלשון שבועה:

הקב"ה בירך את אברהם בברכות רבות במשך ימי חייו, אולם לא אישר זאת באמצעות "שבועה", דבר שהתרחש רק כשהיה אברהם בן 137 שנים, לאחר שעקד את יצחק בנו כקרבן עולה. אז אמר לו הקב"ה7 "בי נשבעתי נאום ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך, כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך"; כלומר: שבועתו של הקב"ה לעם ישראל באה דוקא בזכות יצחק].

חג שבועות שמח ומשביע!