לפני עשר שנים בלבד היא היתה ילדה קטנה שסובבה ברחובות אוקראינה, מוזנחת, בודדה וחסרת אהבה. אף אחד לא האמין בה והעתיד שלה נראה היה שחור. בגיל שלוש עשרה היא הועלתה לארץ על ידי פרוייקט צ'רנוביל שחולל מהפך בחייה. כיום היא נשואה באושר ואם לשלושה ילדים. מנגנת, שרה ומספרת את סיפור חייה המצמרר.
זהו סיפור יציאת מצרים הפרטית של אניה קבנובסקי.
לישון מאחורי הקלעים
"נולדתי בקייב שבאוקראינה, בת יחידה להורים שנפרדו בהיותי קטנטונת ממש. אימא שלי היתה זמרת בלהקה מצליחה, אומנית אמיתית על כל המשתמע מכך. גדלתי בבית שהושמעה בו מוסיקה לאורך כל היום ומדי ערב כשאימא יצאה להופעה הצטרפתי אליה. התרגלתי לשהות הרבה בחברת מבוגרים, לשמוע סגנונות רבים של מוסיקה ולישון מאחורי הקלעים. סגנון החיים האלה הפך אותי לשונה מגיל קטן. כשכל הילדות בגן התעניינו בבובות ובבגדים ורודים, אני הייתי עסוקה במחשבות עמוקות ובעולמי הפנימי העשיר, אולי בגלל זה לא היו לי חברות.
"כשהייתי בת שבע אימא חשבה שאני כבר מספיק גדולה ואחראית והשאירה אותי לבד בבית כשיצאה להופעות. נהייתי עצמאית מגיל קטן ובהיותי רק בת תשע כבר הייתי מבשלת בעצמי אוכל בשבילי ובשביל אימא לכשתחזור מההופעה.
בתי, את יהודיה
"כשהייתי בת חמש אימא הפתיעה אותי ואמרה שלשנה הבאה היא רשמה אותי לבית הספר היהודי. כששאלתי אותה מדוע, היא סיפרה שאנחנו יהודיות ושהגן ובית הספר היהודיים נחשבים להכי טובים בקייב. התלהבתי מאד, גם כך לא היו לי חברות בגן והיה נראה לי מסקרן ללמוד בגן יהודי ועוד בגן שנחשב להכי טוב בעיר.
"התחלתי ללמוד בבית ספר היהודי ונהניתי מאד. לפני כל חג היינו לומדים מושגים, שירים וריקודים הקשורים אליו ועורכים הופעות להורים, אימא ולפעמים גם סבתא הגיעו לצפות בי ואני הייתי גאה ומאושרת. בכל יום שישי אפינו חלות טעימות שהבאתי איתי הביתה וכולם נהנו לאכול. המושגים שלמדנו בבית הספר לא נכנסו הביתה, לא התחלנו לקיים מצוות, או לשמור שבת, אבל גיליתי עולם שלם ומופלא של מצוות ומנהגים ואהבתי את זה מאד."
להיות אימא של אימא
כשאניה הייתה בת 4, אימה נפלה מקומה רביעית. הדבר גרם לה לנזק במערכת העצבים שניכר רק שנים לאחר מכן.
"הייתי רק בכיתה ג' כשאמי חלתה בפרקינסון והחלה לצלוע. מצבה החמיר במהירות והיא הפכה להיות סיעודית. מאימא זמרת מצליחה שהייתי גאה בה מאד, היא הפכה להיות שבר כלי. מצבה הגופני השפיע גם על מצבה הנפשי והיא הפכה להיות דכאונית וכמעט לא מתפקדת. הייתי חוזרת מבית הספר ומטפלת באימא, מבשלת, מאכילה בכפית, מנקה את הבית, עושה קניות ועוד. גרנו בקומה רביעית ללא מעלית כמובן ואימא בקושי יצאה מהבית. אני הייתי הקשר היחיד שלה לעולם.
"ככל שמצבה של אימא החמיר, מצבי הדרדר. לא ראיתי בה דמות סמכותית, לא הקשבתי לאף מילה שאמרה לי והפכתי להיות ילדה חסרת גבולות. אף אחד לא הגיע לאסיפת ההורים בבית הספר כך שלא פחדתי ממה שיגידו עלי. נעדרתי מבית הספר המון והסתובבתי ברחובות על כל המשתמע מכך.
"המצב הכלכלי בבית היה חמור. לא היו לנו מוצרי יסוד כמו שמן ומלח, רק דייסה שאפשר לבשל במים ולעיתים אכלתי ממנה שלוש פעמים ביום. בתקופת הלימודים, המורות ריחמו עלי ואפשרו לי להשאר בצהרון עד 6 בערב, כדי שאהיה במסגרת ואקבל ארוחות מזינות אבל בחופשות אני ואימא רעבנו ממש.
"תלבושת לא היתה לי עד שוועד ההורים אסף כסף וקנה עבורי. בשעות אחר הצהריים הייתי לובשת בגדים של סבתא. המצב הקשה גרם לדימוי העצמי שלי להיות ברצפה. הילדות היו מסתכלות עלי ומגחכות ואני ריחמתי על עצמי מאד. כששאלו אותי בחורף למה אין לי מגפיים אמרתי שלא קר לי אבל באמת היה לי קר מאד, גם בגוף וגם בנשמה..."
פרויקט צ'רנוביל
בבית הספר בו למדה אניה היה משרד של פרויקט צ'רנוביל. פרויקט זה הוקם בהוראתו של הרבי בשנת 1990, ארבע שנים לאחר אסון פיצוץ הכור הגרעיני בצ'רנוביל. התברר כי השנים שחלפו לא הקטינו את סכנת הקרינה באיזור, מאחר וחלק מחומרים הרדיואקטיביים מתפרקים רק בחלוף הזמן. הרבי מליובאוויטש הורה לחסידי חב"ד להעלות את הילדים מאוקראינה ובלרוס לארץ ולהציל אותם מאזורי הסכנה. ילדים אלו נקלטו בארץ בתנאי פנימיה מלאים וזכו למעקב רפואי צמוד לצד חינוך יהודי והרבה אהבה.
אניה פנתה אל המשרד וביקשה מהם לעלות לארץ באמצעות הפרוייקט. אימה הסכימה מיד: היא ידעה שאניה חייבת שמישהו יטפל וידאג לה ושאם תישאר באוקראינה ותמשיך להסתובב ברחובות, מחכה לה עתיד שחור. אניה הבטיחה לאנשי הפרויקט כי היא תקח את עצמה בידיים, תקשיב לחוקים ותשקיע בלימודים.
למישהו אכפת ממני?
"הגעתי לכפר חב"ד והתחלנו אולפן לקראת כניסה לכיתה ח'. כבר כשהגעתי קנו לי בגדים וחפצים שהיו חסרים לי, נהניתי מארוחות מזינות ומפנקות וכל הזמן נתנו לי מחמאות ושאלו אותי מה שלומי. עבורי, כמישהי שבמשך כמה שנים גדלה בלי אהבה ובלי תנאים אלמנטריים, זה היה שוק גדול. לא ידעתי איך לעכל את זה, לא האמנתי שלמישהו באמת אכפת ממני. כששאלו אותי מה שלומך? הייתי עונה 'מה אכפת לכם'. התנגדתי לכל חוק שקבעו לי, כעסתי כל הזמן ושנאתי את כולם.
"כדי להתחמק מהלימודים אמרתי שוב ושוב שאני חולה, כואב לי ראש, כואבת לי הבטן. בפנימיה הבינו את הקושי שלי אבל הסבירו לי שכאן זה ישראל וגם אם חולים נשארים מקסימום יומיים בבית. אני הגעתי מאוקראינה ששם ילד יכל לשבת שבועיים בבית בגלל נזלת.
“הצוות ראה בי אתגר ולא התייאש ממני, המשיכו להגיד לי שהם מאמינים בי, להחמיא לי על כל דבר קטן שעשיתי, להעמיד לי גבולות ומצד שני להעניק לי בלי גבול. תוך חצי שנה חל בי מהפך של ממש. התחלתי להאמין שאוהבים אותי כמו שאני ובעיקר להאמין בעצמי. רציתי להראות לצוות ששווה היה להם להשקיע בי ולהוכיח את עצמי.
"מדי פעם התקשרתי לאימא, מצבה הקשה הקשה עליה לדבר אבל היא הקשיבה לי, השיחות הללו לא היו קלות לי אבל המשכתי להתקשר."
ביקור באוקראינה
אחרי שנתיים בארץ ביקשה אניה לשוב לאוקראינה לביקור, להגיע לבושה ומטופחת אל המקום בו הסתובבה בבגדים של סבתא. אבל הביקור עשה לה רע. היא ראתה את המצב המזעזע בו חיה אמה, והביקור דרדר אותה מבחינה נפשית.
במהלך הביקור חברים הכירו לה דרך האינטרנט גבר יהודי בשם רונן שחי בקנדה. הם התכתבו באמצעות האינטרנט וחשו שיש להם חיבור מדהים. כשאניה הצעירה שבה לפנימיה היא סיפרה לאם הבית שלה שהיא הכירה בחור מבוגר ממנה אבל היא יודעת שמתי שהוא הוא יהיה בעלה. אם הבית הבינה שהיא לא תנתק את הקשר וביקשה ממנה להגביל אותו לשיחות והתכתבויות בלבד.
בעוד אניה המשיכה ללמוד על היהדות ולהעמיק את הקשר שלה עם התורה והמצוות, הבחור לא היה מעוניין בכך והקשר הלך והתרופף.
"דווקא היה לו קשר מסויים ליהדות. בארנק שלו הייתה תמיד תמונה של הרבי, בגלל שכשהוא נולד הוא היה פג וחובר למכונת הנשמה. לאחר שאימו ביקשה וקיבלה את ברכתו של הרבי, מצבו השתפר מידית והוא החל לנשום בכוחות עצמו. מאז אמו ציוותה עליו לקחת תמונה של הרבי לכל מקום אליו ילך".
יום אחד, כשרונן סידר את הארנק ונתקל בתמונה של הרבי, הוא רצה לקרוא עליו קצת. הוא נכנס לאתר של חב"ד, קרא על הרבי ושמע אותו מנגן. הניגון הזה עשה משהו בלב שלו.
"מתברר שזה היה י"א בניסן, יום ההולדת של הרבי" מספרת אניה. "זמן קצר לאחר-מכן הוא התקשר וסיפר שהחל לשמור שבת ולהתקרב ליהדות עם הרב זלצמן, השליח בטורונטו לקהילה הרוסית. הייתי בעננים: התפילות שלי התקבלו!"
אחרי זמן רב בו הם עמדו בקשר, רונן ואניה התחתנו.
"אנשי פרויקט צ'רנוביל חיתנו אותי כמו בת, החל משמלה ועד צלם ואולם וכל מה שצריך. בעלי שילם את הצד שלו ועזר במימון כרטיסים לאימא ואנשי הפרוייקט מימנו את כל מה שהייתי צריכה ככלה , שמחו בשמחתי ונתנו לי הרגשה שמגיע לי את הטוב ביותר.
להעלות את אימא לארץ
"לפני שנה וחצי אבא נפטר. התחלתי לחשוב על המצב של אמי, והרגשתי שיש לי כוח להביא אותה ולדאוג לה. הבאתי אותה לארץ, סידרתי את כל המסמכים וכעת היא מתגוררת לידינו. אני שמחה שיש לי אפשרות לעזור לה ולטפל בה וגם לאפשר לה ליהנות ולרוות נחת מנכדים. באוקראינה לא הסכימו לטפל בה, אין להם ערך לחיי אדם ואילו כאן היא זוכה לטיפול תרופתי ששיפר באופן משמעותי את איכות חייה."
לשיר ולנגן – שליחות וסגירת מעגל
לאחרונה אניה החלה לשיר ולספר את סיפורה לפני קבוצות שנים.
"מגיל קטן ידעתי שאני רוצה לעסוק במוסיקה ולא היתה לי הזדמנות להביא את זה לידי ביטוי. התביישתי מאד ליד אימא שלי שביקרה אותי בגלל שהיתה פרפקציוניסטית. בפנימיה אפשרו לי להראות את הכשרונות בכל הזדמנות. כשהתחלתי לנגן עשינו הופעות בסוף שנה לכל הצוות והייתי משתתפת תמיד ומקבלת הרבה מחמאות. לא מזמן החלטתי שאני רוצה לעשות משהו עם המוסיקה: אני לומדת פיתוח קול והעצמה אישית בתוך תחרות של זמר כשהמטרה היא לצאת עם מופע משולב בסיפור האישי שלי.
"אני מרגישה סגירת מעגל כשאני מופיעה. אני חושבת שמוסיקה לכשעצמה לא מספיקה וצריך לצקת לתוכה ערך מוסף, שליחות ורצון לחזק אחרים."
תודה לך ה' שנתת לי כח
להיות אמיצה ולא לשכוח
שהאור דולק בקצה המנהרה
כשאגיע לשם זו תהיה רק התחלה.
(אניה קבנובסקי)
כתוב תגובה