(הדברים הבאים מעובדים בעיבוד חופשי מתוך מכתב של הרבי מליובאוויטש שנכתב בו' תשרי תשל"ג – 1972.)

שנת שמיטה: כמו שבת, אבל שונה

השנה היא שנת שמיטה.

שנת השמיטה דומה ליום השבת. כמו שביום השבת, היום השביעי בשבוע, שובתים ממלאכה, כך בשנה השביעית במחזור האדמה נחה ממלאכת ששת השנים שקדמו לה.

אך קיים הבדל ביניהם: ביום השבת כל המלאכות אסורות, וכדברי הפסוק (יתרו כ): "ויום השביעי שבת לה' אלוקיך, לא תעשה כל מלאכה", ואילו בשנת השמיטה רק מלאכות הקשורות עם עבודת האדמה אסורות, וכדברי הפסוק (בהר כה): "ושבתה הארץ שבת לה' .. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור".

יש קווי דמיון רבים בין יום השבת לבין שנת השמיטה, בין 'היום השביעי' לבין 'שנת השבע'; ועם זאת קיים ביניהם הבדל באשר למסר ולתוכן שהם מבטאים.

עיקר הדגש בתוכן יום השבת הוא שהקב"ה הוא זה שברא את העולם, וכפי שהפסוק מדגיש את הסיבה מדוע אנו שומרים שבת: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", הקב"ה הוא זה שברא אותם.

לעומת זאת, עיקר הדגש של תוכן שנת השמיטה הוא שגם כעת, ותמיד, הקדוש ברוך הוא הוא אדון העולם. לא רק שהוא ברא אותו, אלא גם ברגע זה הוא בעל-הבית של העולם.

על פעולות האדם בשנת השמיטה להביע ולבטא את אותו המסר האומר "אין דבר מיוחד ברשותו (של האדם), רק שהכל ברשות אדון הכל".

בשנה השביעית, בהוראת התורה, האדם שיש ברשותו קרקע חדל מלהיות הבעלים שלה.

וכפי שהתורה כותבת: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך" פירות הארץ שייכים לכולם; וכדברי רש"י על הפסוק: "שלא תנהג בהם כבעל הבית, אלא הכל יהיו שווים בה".

שנת השמיטה מבטאת את התפיסה שלמרות שהקב"ה נתן לנו את הארץ לצרכי אכילה והנאה, אבל עלינו לזכור שהקדוש ברוך הוא הוא האדון האמיתי והנצחי של הארץ. כפי שדוד המלך אומר בספר התהילים (פרק כד): "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה".

מי כאן בעל הבית?

כדי שההכרה הזו תהיה קבועה בנו באופן תמידי, כדי להדגיש ולחדד בנו את הידיעה הזו לאורך כל הזמן, קבע הקב"ה את השנה השביעית כשנה "שבתית", שנה בה מושבתים כל מלאכות השדה והכרם, שנה בה הבעלים חדלים מלהיות בעלים ומשתווים לעבדיהם ושפחותיהם.

כאשר היהודי משלים עם העובדה ששדהו מופקרת, אילנותיו מופקרים, הגדרות פרוצות ופירותיו נאכלים על ידי זרים, הוא מעיד בכך שהקב"ה הוא האדון האמיתי של העולם כולו.

לאמתו של דבר, בכל יום מימות השנה היהודי מביע רעיון זה, כאשר הוא מברך לפני אכילה או הנאה כלשהי ברכה בה הוא מצהיר "ברוך אתה ה'... אלוקינו מלך העולם". אך בשנת השמיטה הדבר מודגש במלוא העוצמה, הרבה יותר מאשר באמצעות ברכה לפני האכילה.

*

זו אחת ההוראות העיקריות של ראש השנה בשנה זו, שנת השמיטה:

לא די בכך שנזכור שהקב"ה הוא זה שבורא את העולם, אלא עלינו לטעת בעצמנו גם את ההכרה שהוא לעולם ולתמיד האדון והבעלים של העולם.

הכרה זו וידיעה הזו צריכים לבוא לידי ביטוי מעשי בהנהגה שלנו בכל יום של כל ימות השנה. ולמרות שדיני מצות שמיטה אינם נוהגים בחוץ לארץ, המסר והרעיון של שנת השמיטה שריר וקיים גם בחוץ לארץ.

*

המסר: לתת לצדקה בגשמיות וגם ברוחניות

מסר זה מתבטא באופן מודגש באחת המצוות הכלליות, מצווה הנדרשת מכל יהודי באשר הוא הלא היא במצוות הצדקה.

מהי מצוות הצדקה? יהודי מצווה להפריש מכספו האישי עליו הוא עמל ויגע ולתת זאת למטרת צדקה: עני שלא עמל על הכסף הזה, מוסד צדקה המסייע לנזקקים, מוסד תורני וכדומה.

והמסר של שנת השמיטה, מעניק לנו הבנה כפולה במהותה של מצוות הצדקה.

שנת השמיטה מלמדת אותנו שכאשר אדם נותן צדקה מכספו הוא לא עושה זאת משלו ומרכושו האישי, אלא הוא נותן זאת מהכספים שהקב"ה (אדונו הנצחי של העולם) הפקיד בידו ועשה אותו לשליח למסור זאת לעני.

ורק כאשר הוא מחלק מכספו לאחרים [הוא לא נוהג עם הכסף כ'בעל-הבית', והוא מעניק ממנו אל "עבדיו ושפחותיו"] - הוא מצדיק את השארת יתרת הכסף שלו בידו.

*

"צדקה" - היא לא רק בכסף גשמי, היא יכולה להיות גם מעשה רוחני.

כאשר פוגשים ביהודי שחסר לו ידע בתורה או בקיום המצוות, יש להעניק לו צדקה רוחנית.

גם אם אדם חושב שהזמן והכוחות שלו יקרים מאוד, ועדיף שהוא ינצל אותם ללימוד אישי של התורה או לקיום אישי של המצוות, שנת השמיטה מודיעה ומבהירה שאסור לאדם לנהוג בזמן ובכוחות שלו כאדון יחיד. עליו להתחלק עם הזולת עם הזמן שלו, עם הכוחות והעמל שלו, עליו להעניק מהם למי שנחשב כנזקק בתחום זה.

וכפי שחכמינו מבארים (תנא דבי אליהו רבא, פרק כז) את הפסוק מספר ישעיהו (נח) אותו אנו קוראים בהפטרת יום הכיפורים: "זה צום אבחרהו .. הלא פרוס לרעב לחמך .. כי תראה ערום וכיסיתו" - שמלבד הפירוש הבסיסי של הפסוק שיש להעניק לחם לרעב ובגד לערום, הפסוק מדבר על מי שחסר לו "מזון" או "בגד" במובן הרוחני.

"מזון" מסמל את התורה, ו"בגד" מסמל את המצוות, והפסוק תובע מכל אחד, שיש להעניק מזון ובגדים רוחניים למי שחסר לו מהם.

וכאשר נקיים את מצוות הצדקה, מובטח לנו בהבטחה אלוקית (אותה אנו קוראים בקריאת התורה ביום שמיני עצרת): "עשר תעשר", וכפי שחכמינו מבארים (תענית ט) את דברי הפסוק: "עשר - כדי שתתעשר", שעל ידי נתינת הצדקה לא זו בלבד שלא יחסר לנותן, אלא אדרבה יתווסף לו הרבה יותר ועד לעשירות ממש.

למרות שאת כל המצוות, כולל את מצוות הצדקה, יש לקיים לא לשם קבלת שכר, אלא רק כיון שכך ציווה אותנו הקב"ה הבורא והאדון של העולם -

אך הקב"ה עצמו הבטיח "עשר תעשר", שמי שיקיים את ה"עשר" וייתן מעשר מכספו לצדקה, יזכה ל"תעשר", הוא יתעשר, הן בעושר גשמי והן בעושר רוחני.