"הרבה חלומות הספקתי לחלום. מה אעשה בחיי, איך תיראה משפחתי וכיצד תתפתח הקהילה בעיר השליחות שלי. אולם האירועים שמתרחשים ברגעים אלו לא היו בתסריט. משפחת "עולם האישה היהודיה" חוגגת 150 גיליונות. זוכרת את אותו ערב לפני 14 שנה בו החלטתי שיוצאים לדרך ומוציאים מגזין. זו הייתה תעוזה של צעירה, שמגיעה עם רוח שליחות משתוללת, שמחפשת לפרוץ בכל דרך שהיא. שעטנו אז לדרך בלי שפה, הכרת התרבות ואוכלוסיית היעד. חשה צורך להגיד תודה לבורא עולם על שנתן יד והוביל אותנו בכל אותן שנים. על שהפגיש אותי עם האנשים הנכונים, שיחד מצעידים את הפרויקט קדימה. על שהעניק לי תבונה וסבלנות להמשיך ולפתח, לא להיעצר או להיכנע לקשיים. על שסובב אותי בבני משפחה אוהבים ומחזקים.
וזה לא הכל. אם נוסיף לאירוע פרט נוסף, התסריט יהיה מושלם באמת. ברגעים אלו יושבת וכותבת את טור העורך בפעם ה-150 אך לראשונה בצל אזעקות, יריות, מטוסי קרב ומתח באוויר. מעולם לא חשבתי שלוגנסק תהיה בכותרות. התרגלתי, שפעמיים ושלוש צריכה לחזור על שם העיר, לפעמים מעדיפה את הקיצור "אוקראינה". והיום – בוקר וערב מתקשרים בני משפחה ועיתונאים לברר בדאגה מה קורה בלוגנסק, בלוהנסק, או בלוחנסק. מה קורה באמת? אף אחד לא יודע. לאלוקים הפתרונים. נקווה שאת הגיליון הבא נכתוב כבר באווירה אחרת".
את השורות הללו כתבתי לפני שלושה חודשים במגזין נשים ברוסית אותו אני עורכת, מגזין "עולם האישה היהודייה". קיוויתי שהמציאות תשתנה, ואני עדיין מקווה...
השנה האחרונה הייתה מעצימה
השנה האחרונה בלוגנסק הייתה לנו שנה מעצימה, הרגשנו שהתרוממנו יחד עם חברי הקהילה לגבהים, שלא הכרנו. זה התחיל בעשרת ימי תשובה כשחגגנו בר מצווה לבני באירוע, שכולו אמר קידוש ה'. חשוב היה לי שיבינו בר מצווה – מה? ולמה? ואם אפשר אז דרך הדלת האחורית ייחשפו לעוד כמה ערכים כמו חינוך יהודי, דינמיקה במשפחה היהודית, אהבת התורה ואהבת ישראל. כמה ימים לאחר מכן העליתי על הכתב כאן במגזין את התחושות שחוויתי אני ויחד עמי חברי הקהילה. ואז נחתתי, כמו היו צריכים הרגשות להיתפס בציורי האותיות והמילים, ולהזכיר לי שמעבר לפינה ממתינה שיגרה מבורכת ועמוסה.
בשנה האחרונה ראינו התעוררות מיוחדת בקהילה. שיעורי התורה בעיר התחזקו, יצאנו במבצע לנשות הקהילה לחגוג את יום ההולדת העברי שלהן – רעיון שיזם הרבי מליובאוויטש, "קרן ליולדת שפרה ופועה" שמספק עזרה ליולדות הרחיבה את שירותיה, ובמקביל, גדל גם קהל לקוחותיה. שבתות בקהילה הפכו לאבן שואבת, שמארבעים מתפללים הגענו לשמונים מתפללים בממוצע. זו הייתה תחושה, שמשהו טוב כאן קורה.
באמצע השנה, כמה חודשים מאוחר יותר חגגה משפחתנו אירוע נוסף, יום הולדת עגול לבעלי, הרב שלום גופין, השליח ללוגנסק. לעשות מזה סיפור? להשקיע? או אולי להמשיך הלאה? התשובה הגיעה ממקור אחר. חברת קהילה, מרינה פקרמן, שמשפחתה תומכת רבות בפעילות היהודית בעיר, החליטה לכבוד האירוע לתרום ספר תורה לזכותו של הרב ולזכות הקהילה כולה. באחד הערבים בעוד אני הוגה רעיונות לאותו ערב מיוחד נזכרתי באביה של מרינה, שנפטר לפני עשר שנים בנסיבות טרגדיות, וביארצייט שלו, שאמור לחול בתקופה הקרובה. כששאלתי אותה מתי בדיוק זה קרה, התברר שהתאריך הוא לא אחר מאשר ארבעה ימים לאחר יום ההולדת, בכ' אדר ב'. ראיתי בכך השגחה פרטית מופלאה, כמו סימן מבורא עולם, שהקהילה היהודית בלוגנסק זכאית לספר תורה חדש, ולא כזה שנתרם מגורם חיצוני או מהחפץ בעילום שמו אלא ממישהו מבפנים, שחי את הפעילות, קורא את המפה ומרגיש, שהגיע הזמן לס"ת חדש. על הספר נכתב בצידו הקדמי "נתרם לע"נ ולריה בן אלכסנדר פקרמן", ובצידו האחורי "לזכות רב העיר והקהילה היהודית כולה".
עידן חדש ועצוב בעיר לוגנסק
וכאן הסתמן המפנה, כמו קו מוניטור, שיורד ומתריע על האטות בדופק. תכננו להכניס את ספר התורה בערב פסח בסמיכות לי"א ניסן, יום הולדתו של הרבי מליובאוויטש. מה יכולה להיות מתנה ערכית יותר לרבי? לא אכחיש, ששידוך בין הכנסת ספר תורה לערב פסח הוא יותר רוחני. כשהראש נתון בניקיון, בארגון סדרים בבית ובקהילה, וזאת מלבד העבודה השוטפת הרגילה, קצת קשה לפנות מקום בדיסק לאירוע נוסף. אבל בשליחות תוכנתנו שאנחנו משרתים את הצורך ולא את הרצון. פרסמנו בכל העיר על האירוע, גייסנו את הארגונים היהודים לטובת העניין כמו גם משטרה ועיתונאים. אבל, רבות מחשבות בלב איש... ועצת הבדלנים היא תקום. באותם ימים החלו קבוצות פרו רוסיות בעיר לוגנסק להתמרד נגד המשטר החדש באוקראינה וכאן החל עידן חדש.
יום לפני האירוע חסמו הבדלנים את אחד הכבישים הראשיים בעיר בעזרת מחסומים גבוהים. זה לא היה מלחיץ לולי המיקום האסטרטגי – 100 מ' מבניין בית הכנסת. למה דווקא שם? אולי ידעו שליד בית כנסת שורה ברכה, אך הסיבה הפשוטה יותר היא בניין המשטרה, שנמצא באזור. זו הייתה נקודת מפנה, ממנה החלה הידרדרות במצב. בלילה אחד הם השתלטו על הבניין והתבצרו בו עם אלפי כלי נשק, שהוחזקו בו. באספה דחופה שקיימנו עם חברי הקהילה עלתה השאלה אם נכון לקיים מחר את הכנסת ספר התורה אם לאו. מחד, מסוכן בעיר, מקנן חשש שהצבא האוקראיני יפוצץ את מבנה המשטרה, ולא הזמן גרמא לחגיגות. מאידך, הכנסת ס"ת לא יכולה להיות תוכנית מגירה, כשהספר שוכב בהמתנה כבר חודש ימים, ממתין שיסיימו את כתיבת האותיות ויכניסו אותו לארון הקודש. כן ולא ולא וכן. ונפלה החלטה. מקיימים את האירוע אך בקטן. אם לומר בכנות, זה היה מאכזב, כמו לנפח בלון בכל הכוחות ולשחרר את האוויר בבת אחת ולהשאיר אותו מדובלל. אבל, וכאן האבל, שכיוון ומכוון אותי לאורך כל התקופה האחרונה – בתקופה לא פשוטה כזו הצורך הוא שמכתיב את המהלכים, גם את קו המחשבה ורצוי שגם את תנועת הנפש. ככל שנזרום עם המציאות, קל יהיה יותר להתמודד ולהרים את הראש מעל הגלים. פחות חרדה, פחות כאב ופחות אכזבות. מדברים על מסירות נפש של הדורות הקודמים, על הרבי הריי"צ, שהיה סמל למסירות נפש כפשוטה עבור היהדות בברית המועצות. ואיפה אנחנו בכל הסיפור? מישהו סובל מחרפת רעב? מישהו רודף אותנו? תודה לקל, לא חשנו עד היום גילויי אנטישמיות בעיר. אז מה כן? קצת לתת את הרצון, אולי את הנוחות, השאיפות האישיות, לשים את עצמך בצד. ובדור של שיווק עצמי ומימוש אישי זה ניסיון לא פשוט.
תקיפה בבית הכנסת
בבוקר האירוע המתיחות הייתה רבה. הגעתי לבית כנסת לבדוק איך מתקדמות ההכנות ומהי העזרה הנדרשת. ואז זה קרה. אספסוף רעולי פנים התנפל על גדר בית הכנסת וניסה לחמוס אותה. לפני כשנה עברנו ב"ה למבנה חדש, שמהווה מגדלור יהדות בלוגנסק. אך הבנייה טרם הושלמה, וגדר זמנית הקיפה את המבנה. שניות ספורות עמדתי מסומרת. סיטואציה שדמתה יותר למשחק ילדים הופכת למציאות מסוכנת לאזרחים. מנהלת הבניין, איסנה רזינקובה, שמסורה מאוד לפעילות הקהילה, נתלתה על הגדר בניסיון להבהיל את הפורעים. אך הם המשיכו בנחישות והפילו את הגדר עם איסנה על האדמה. הזמנו תגבורת מחברת שמירה, וזו הבריחה את המתפרעים. איך זה נגמר? 1. איסנה יצאה עם פצעים קלים; 2. אחד מתומכי הקהילה החליט שמגיע לקהילה שמירה יותר רצינית; 3. תומך קהילה שני, קבלן במקצועו, החליט, שהגיע הזמן לגדר קבועה ומכובדת. והם עמדו בדיבורם.
האירוע עצמו היה מרגש מאוד. היו אמנם שחששו להגיע, אך אלו שהקהילה הפכה לחלק בלתי נפרד מחייהם, הגיעו והיו שותפים מלאים. חשנו ואנו חשים כל העת, שזכות ספר התורה שהוכנס בצל המתיחות, מגינה על הקהילה היהודית כולה.
ברית מילה תחת אש
לפני שלושה חודשים נולד תינוק יהודי בעיר. נו, אז מה? אצלנו בשליחות כל לידה זו סיבה למסיבה – מתייגים ברישום האוכלוסין, מוסיפים לרשימה פוטנציאלית לגן הילדים היהודי, אולי גם לבית ספר, והזריזים מתחילים לדבר על עוד חופה יהודית. ואם ברצינות, כשנולד תינוק ניתן האות לארגון שפרה ופועה להתחיל לפעול. לספק ארוחות חמות וכשרות ליולדת, להעניק עזרה בניקיון הבית, ערכות מפנקות לאם ולתינוק וכן סיוע כספי. שרה המתנדבת בירכה את יוליה ללידת הבן, העניקה לה את המתנות ושוחחה עמה בניסיון לגשש – מה דעתה על ברית מילה לרך הנולד. מה זאת אומרת מה דעתה? זה לא מובן מאליו, או כמעט מובן מאליו שלא. המשפחה עדיין רחוקה מקיום תורה ומצוות, עננים קודרים בשמי העיר. לא יכולנו לבוא בהצעה יותר מפתה? די הפליא, שיוליה לא סירבה. היא התייעצה עם בעלה והם נתנו תשובה חיובית. זה היה כמו קרן אור באותם ימים קודרים. אולם הקושי התעורר ממקום לא צפוי – אין מוהל! כמה אירוני, שדווקא לוגנסק, שהכי קרובה למקום מגוריו של המוהל של אוקראינה ומולדביה, ר' יעקב גייסינוביץ מדונייצק, לא יכולה לזכות בנוכחותו בשל סגירת כל היציאות מהעיר דונייצק. אז מה עושים? חשבנו לוותר. אך הקב"ה חשב אחרת. בהשגחה פרטית מופלאה שוחח בעלי שיחי' עם השליח למריופול, הרב מענדי כהן, ושח לו לתומו על הדילמה שנוצרה. והתברר שהרב כהן במקצועו הוא מוהל. אף יותר מכך, הוא מוכן לעשות את הדרך הארוכה ולנסוע 5 שעות תוך נטילת סיכון ממשי, כדי לקיים את הברית במועדה. עד השעה 2 בצהריים לא ידענו בוודאות אם הברית תתקיים, אם לאו. ואז הוא התקשר והודיע שיצא לדרך. הוא נסע מאות קילומטרים, עבר עשרות מחסומים, נסע כמעט יחידי בכביש, אך לא שת למתרחש ושעט לעבר המטרה. איני יכולה לתאר במילים את ההתרגשות של בני המשפחה וחברי הקהילה, שהתאספו ב-6 בערב בבית הכנסת לחגוג עם המשפחה את ברית המילה. "ויקרא שמו בישראל דוד". כמו דוד המלך שנודע בגבורתו, דוד הקטן את הגבורה הראשונה של חייו כבר הראה – ברית מילה תחת אש. חשבתי באותם רגעים על כוחו של המשלח, שמניע כל העת את שלוחיו, על מסירות הנפש של ההורים ובעיקר של השליח, כדי שתינוק יהודי בן שמונה ימים יזכה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו.
ביום שישי נרשם אירוע חמור נוסף. 2 בצהריים. שעה בה התנועה בבית הכנסת די סואנת. לפתע אורחים בלתי צפויים. עשרה רעולי פנים חמושים פרצו לבית הכנסת בדרישה לסרוק את המקום. מה קרה? הגיעה לאוזניהם שמועה שהקהילה קיבלה משלוח של עזרה הומניטארית (וזה החלק הנכון בשמועה), וישנה סבירות, שהצבא האוקראיני העביר דרכו כלי נשק (וזה החלק ה... לא נכון כמובן). לא הועילו הסברים ודברי שכנוע. אפשר היה לחתוך את הפחד בסכין. הם סרקו את שתי הקומות ונעלמו באותו אופן שהופיעו. אך השיגרה כבר לא חזרה לבניין. הרב החליט לשנע את המצרכים למקום מרוחק יותר, ויותר מכך – לעטוף את ספר התורה החדש וספר תורה נוסף ולהטמין אותם במקום מבטחים. מי יודע מה יילד יום ואיזו הפתעה נוספת מצפה לנו. באותה שבת, כשקראו את הפרשה בספר תורה קטן ישן, האווירה הייתה קשה. עד אז בית כנסת היה טריטוריה ניטראלית, לא שייכת לאף צד בפוליטיקה, מקום נקי. נכנסת וחשת את הקדושה, שכחת מהמתח בחוץ. זה גרם ליהודים רבים להגיע לתפילה אף יותר מתמיד, כמו רצו להתנתק ולו לשעה קלה מהאנדרלמוסיה השוררת בחוץ.
כמו פליטי מלחמה
הטפטפת החלה. תושבים רבים, ביניהם גם יהודים, החלו לעזוב את העיר. ניסינו שוב ושוב לדחוק את הקץ, כמו לצבוע את הציור הכהה בצבעים ססגוניים. כשעלה החשש שכוחות שיריון כבדים עומדים להיכנס לעיר החלטנו בעצה עם ידידים להוציא את ילדינו מטווח הסכנה. הדרך היחידה הייתה נסיעה ברכבת 22 שעות לקייב הבירה ומשם טיסה לישראל. כל אותן שעות בהן נסעו הילדים היינו במתח נורא. האם יגיעו בשלום? וכשיצאו ונותרנו בבית עם שני הקטנים חשנו הקלה.
תכננו לחגוג עם הקהילה את חג השבועות ולאחר מכן לנסוע לארץ. לצערנו זו השנה הראשונה מזה 14 שנה שבשל המצב איננו מארגנים מחנה קיץ לילדים ומחנה למשפחות. אז ניסע לארץ. כל זמן שבעלי דחה את הנסיעה הייתי אסירת תודה. זה בכלל לא בשבילי. עליי נאמר "ביתי הוא מבצרי". אוהבת את הבית, את העיר, יש לי עבודה שוטפת. תנו לי שיגרה, אעצים אותה בעצמי והניחו לנפשי. שמחתי שיש לי שבוע נוסף, התפללתי שהשבוע הזה ישנה את המפה ואולי לא נצטרך לנסוע. למחרת בשתיים בצהריים נשמע פיצוץ אדיר במרכז העיר, קילומטר מהבית. הונחת טיל לבניין הממשלה במרכז העיר באמצע היום כששמש זורחת וילדים משחקים בגן השעשועים הסמוך. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. היה קשה מאוד לעזוב. כשהתייעץ בעלי עם חבר ידיד, השיב לו הלה: מוטב להיות בחוץ ולחשוב על הבפנים, מאשר להיות בפנים ולחשוב על הבחוץ. מה שהתברר כנכון. לא ידעתי מה לקחת ומה לא וכמה זמן זה עומד להימשך. יצאנו ב-12 בלילה. שעת חצות. זוג ושני ילדים. חשכה עבותה, עיר רפאים. עמדנו בתחנה, מסתכלים על עצמנו, לא יודעים אם לצחוק או לבכות, ומחכים לרכבת, שתבוא לפני שתישמע אזעקה נוספת. חשבנו על הרבי מליובאוויטש, ששלח אותנו ללוגנסק. כשהרבי אמר שהוא נמצא עם השליח במקום שליחותו, הוא התכוון כנראה גם לרגעים הקשים האלו. כשנשמעו שקשוקי גלגלים עליתי במהירות עם עגלת התינוק, ובעלי אחריי, נושא את המזוודות, ואז חשכו עיניי. אם חשתי אי פעם במהלך שלושת החודשים האחרונים פליטת מלחמה, זה היה אז. עשרות דרגשים לרוחב הקרונות ועליהם איכרים ואיכריות נמים את שנתם. אז נרשם רגע של משבר: "מה אני עושה פה?" "באווירה כזו ובצפיפות נוראה אצטרך לבלות את שתים עשרה השעות הקרובות"? אבל איני ידידה של רחמים עצמיים. די מהר החלטתי, שמספיק על חלק מהדברים איבדתי שליטה, על אופן ההתמודדות אני זו שאשלוט. אומרים שהכל מתחיל בראש וכנראה צודקים.
אז מה עושים? אנחנו כאן וליבנו שם. בימים אלו, בט"ו באב, מלאו 15 שנים ליציאה שלנו לשליחות ללוגנסק. תמיד היינו מחוברים לעיר, וכך גם הקרנו לילדינו. גם כשנסענו לחופשת קיץ או חורף, זה היה לזמן קצר. השנה, לראשונה, הנופש היה ארוך מתמיד. זה לא קל, לא אכחיש, זה מעלה שאלות, מעורר למחשבה. אך יותר מכל מחזק את האמונה והביטחון בבורא עולם. יש מי שמושך בחוטים ורואה את התמונה בשלמותה. והוא בוודאי רוצה את הטוב. אנו מסייעים ליהודי העיר בדרכים שונות. ברגעים אלו יושבת וכותבת מז'יטומיר המרוחקת מלוגנסק, בה מתקיים מחנה משפחות למאה וחמישים יהודים מהעיר ומהאזור כולו. אנו מקווים שיוכלו לחזור לביתם בעוד שבוע. ואם לא, נעזור להם למצוא קורת גג במקום אחר. בבית היתומים בעיר חיים עשרות יהודים, שאינם יכולים להתפנות, ותחת אש נהנים ממחסה – אוכל לאכול ובגד ללבוש. וליהודים אחרים בעיר, שנותרו ללא מקור פרנסה אנו מציעים ארוחות חמות מדי יום ביומו וסיוע כלכלי אחר.
ירידה לצורך עלייה, או ירידה שהיא חלק מהעלייה. מתפללת שעד שגיליון זה יירד לדפוס, תסריט האימה כבר יהיה מאחורנו, ונאמר אמן!
ואם גם אתם רוצים להיות שותפים למבצע ההצלה של הקהילה היהודית בלוגנסק, הושיטו יד.
לתרומות לחצו כאן.
לכל עזרה אחרת כתבו לנו במייל [email protected].
כתוב תגובה