"למה אני אוהבת אותך? כי אתה הבן שלי!" אמרה אמא של יעקב. משפט כל כך פשוט שכל ילד זקוק לשמוע מהוריו. משפט המעניק את התחושה שלא משנה מה קורה, או למה או איך, אנו אוהבים את הילדים כיוון שהם שלנו. ההגדה מלמדת אותנו, שלכל ילד ישנה אישיות ייחודית, אך למרות זאת גם הרשע, גם התם וגם החכם, כולם קרויים "בנים" מה משמעות הדבר?

"אם הבנים שמחה", כך כתוב בתהילים. עם זאת, כל הורה וודאי יוכל להעיד שגידול ילדים הוא לעיתים תובעני, מעייף (פיזית או נפשית), מלחיץ, מרגיז… ודורש כוחות. לפני זמן מה נפגשתי עם זוג הורים שחוו קשים בקשר זוגי, אשר השפיעו גם על התפקוד של אחד מילדיהם. לאורך הפגישות אמרה האם פעמים רבות (ספק בשאלה או בקביעה): "לא כל הילדים שווים, אין יחס אחיד, מה לעשות?"

זה נכון אמנם, שהורים רבים מתארים כי עם ילד מסוים יותר קל, ועם האחר, יותר קשה או מאתגר, אך כאן מלמדת אותנו ההגדה שכ-ו-ל-ם קרויים: "בנים".

זה טבעי ונורמלי לחוש שאחד הילדים נוטה יותר ל… והאחר יותר כזה.. כל ילד, כמו שמספרת לנו ההגדה הוא שונה וייחודי, וממילא גם הקשר שלנו עמו הוא מעט אחר, שונה ומיוחד. עם זאת כולם כולל כולם, גם "הרשע" שלא תמיד הולך בתלם, או זה "שאינו יודע לשאול", שלעיתים נדמה כי הוא חולמני או אפילו מעט "טיפש" הם בנים שלנו. כולם בנים.

מה משמעות המילה בן?

בן, מלשון בניין. בניה. הילדים הם הבניה העיקרית שלנו בחיים. אנו כהורים קיבלנו את התפקיד העוצמתי, היקר והמיוחד, לסייע להם להיבנות ולצמוח בדרך טובה וחיובית. הילדים שאנו מגדלים ומחנכים הם הבניין המרכזי שלנו, הם ההמשכיות שלנו, והם בעז"ה יבנו להיות בניין גבוה ומאיר אשר אנו אחראים לבנות ולעצב בדרך הכי טובה שאפשר.

כהורים יש לנו השפעה עצומה על אישיותו ובנייתו של הבן או הבת. הילדים בקטנותם חווים את עצמם דרכנו. אם אנו אוהבים אותם, הם חשים אהובים. ולהפך, אם יש לנו הרבה כעס וביקורת כלפיהם, הם עלולים לחוש מבוקרים ודחויים. מתוך הבנה זו (שיש הרבה מה להרחיב בה) אנו מוכרחים להיות מודעים למעשינו וליחסנו כלפיהם. ילד המרגיש למשל שההורים לא מרוצים ממנו באופן תדיר, עלול להפנים ולחוש לגבי עצמו: "אני ילד (ולאחר מכן אדם) לא מוצלח". או להבדיל, ילד החש מהוריו באופן תדיר כי הוא אהוב ויקר לליבם, יפנים ויחוש: "אני אדם אהוב ויקר". תחושות אלו ילוו אותם ויעניקו להם את הביטחון הפנימי או את חוסר הביטחון הפנימי, בתהליך הבניה העצמית שלהם. ויש לנו על כך אחריות רבה.

גם אם נדמה שהבניין חלילה "מתעקם", או "לא יפה כל כך", או "פשוט מדי" זה הבניין שלי! זה הבן שלי! והוא זקוק לי. להשקעה שלי, לתשומת לב, לאהבה הרבה, לרגישות, לאכפתיות.

אישה יקרה סיפרה לי השבוע כי הבת שלה מרגיזה אותה כמעט בכל ערב, בדיוק לפני שעת ההשכבה לישון. כעונש על כך היא "מדלגת" עליה בשלב הנשיקות שלפני השינה, ונמנעת מלאחל לה לילה טוב. למשמע הדברים כאב ליבי עד מאוד. בהמשך סיפרה האם כי לילה אחד היא החליטה בכל זאת לתת לילדה נשיקה ולומר לה כי למרות ההתנהגות שלה, אמא אוהבת אותה. כשסיימה ויצאה מהחדר שמעה האם את הבת מתחילה לבכות חרישית מתחת לשמיכה… הילדה הייתה זקוקה לכך, כמו אוויר לנשימה ממש. החום שהביעה האם הביא ככל הנראה להצפה רגשית, ולכאב על הריחוק שהיה עד כה.

הילדים שלנו זקוקים לקבל מאתנו את התחושה שהם הבנים שלנו. בכל מצב. ואנו כהורים צריכים להיות בוגרים ולהעניק להם את האהבה והביטחון הרב לו הם זקוקים. עם זאת, בכדי לשמור על הבניין ולטפחו בצורה הנכונה, מוכרחים גם להקפיד על כללים וגבולות. ממש כשם שאדם הבונה בניין מוכרח לדעת ממה הוא מורכב, איזה חומרים יש לו ואילו חסרים. מה צריך להוסיף, היכן לחזק, היכן לתת מרחב, ומה יביא לכך שהבניין יהיה יציב, יפה ומרווח? כך אנו נדרשים להכיר את בננו ובנותינו. מה יכול לסייע לו? מה מפריע לה? היכן צריך לחזק? ואיפה להשאיר לו מרחב ללמוד בעצמו?

יתרה מכך, אנו עצמנו נבנים, גדלים ומתפתחים דרך הילדים שלנו. רמז לכך מוזכר בדברי שרה לאברהם בעלה, כאשר לא הצליחה להרות: "בוא נא אל שפחתי, ואולי אבנה ממנה…". כלומר, אולי השפחה תצליח להרות ולהביא לנו בן, שאבנה דרכו. גידול הילדים הוא תהליך של בניה גם עבורנו ההורים. אנו אחראים לגדל אותם, אך דרכם אנו בונים ומעצבים גם את הבניין האישי של חיינו ואישיותנו.

עד כמה למשל אנו מצליחים לשמור על סבלנות? להביע חיבה גם כשקשה? לקום בלילה כשמותשים מעייפות? להגיב בסמכות אך ללא כעס? והכי חשוב להעניק להם אהבה ובטחון נפשי אשר יסייעו להם בהמשך דרכם?

אז נכון שלא תמיד זה קל, אך זה הבנין שלנו! זה התפקיד העוצמתי והגדול ביותר שהוטל עלינו. ואנו מוכרחים לחזק את עצמנו, ללמוד ולדעת כיצד ניתן לבנות כל אחד ואחד בדרך הכי טובה ומועילה לאישיותו.

כי הבניה שלהם, היא הבניה שלנו.

יחד אנו בונים את הבניין המשותף והגדול ביותר של החיים של כולנו.