עם פטירתו של מר שמואל ("סמי") רוהר לפני שנה, איבד העם היהודי את אחד מבניו המופלאים ביותר.

ואני איבדתי שותף, מורה ומעל לכל, חבר יקר.

ההיסטוריה תעיד על כך כי דון סמי - כפי שכונה לאחר שנות מגוריו בבוגוטה, קולומביה - היה אדם שביטא את אהבתו ליהדות באמצעות טווח מסחרר בהיקפו של פעילויות פילנתרופיות. בכל רחבי העולם, מהרי מונטנה המבותרים ועד לערבות סיביר השוממות, בערים מרוחקות כמו סנטיאגו בצ'ילה, ודרזדן בגרמניה, כמעט ואין קהילה יהודית אשר לא הפיקה תועלת מחזונו ומנדיבותו. אכן, רבות מבין הקהילות הללו בעצם התהוו על ידו.

ועם זאת, האיש שעמד מאחורי התרומות העצומות הללו היה ענו וצנוע. דון סמי מעולם לא היה אדם המונע משיקולי יוהרה או מעמד. הוא עשה את מה שעשה משום שאהב את ה', אהב את תורתו ואהב את עמו. לא מעבר לכך, ולא פחות מכן.

זו הייתה הסיבה לכך שאהבתו של דון סמי לשלוחיו של הרבי מליובאוויטש - הגברים והנשים המופלאים שמקריבים את חייהם לסייע לעם היהודי, ולא משנה עד כמה קשות יהיו הנסיבות - לא ידעה גבולות. הוא ראה בהתמסרותם לא פחות מאשר את עתידו של העם היהודי.

בעזרת תמיכתה של משפחתו, הישגיהם של השלוחים התעצמו משנה לשנה, אך דון סמי מעולם לא ביקש להתייצב מול אור הזרקורים. רק לאחר כמה עשורים של מעורבות בצמיחתה של חב"ד-ליובאוויטש העולמית, נאות בסופו של דבר לנאום בוועידה הבינלאומית של השלוחים, וגם אז, היה זה רק משום שיום הולדתו השמונים, אליו נהג במשך שנים לדחות את הפצרותיי, הגיע לבסוף. כמי שנאמן לדברתו, הוא "נאלץ" להשתתף. תוך שהוא מעביר את אחד הנאומים המרשימים ביותר ששמעתי מעודי, קיבלנו תזכורת לכך שהוא היה אדם של למידה מעמיקה כמו גם אדם של טוב לב שלא ידע גבול.

במהלך השנים, דון סמי ואני היינו נפגשים לארוחת צהריים כדי לשוחח בענייני "עסקים". על מנת דג ולאחריה ליקר דמדמניות, היינו עוברים במרוצה על רשימה של פרויקטים נוכחיים ועתידיים. עדיין מהדהד קולו העדין באוזניי כשהוא משיב בהחלטיות לבקשותיי: "געמאכט", הוא היה אומר. סגור; קדימה, הבא בתור. ואז שוב, "געמאכט". ושוב. ושוב.

ככל שהלך והזדקן, יכול היה דון סמי לעצור ללא היסוס ולומר, "ביצעתי מספיק, תניחו לי להאט את הקצב, תנו לי לנוח ולהשאיר את העניין לאחרים." במקום זאת, הוא נטל על עצמו אחריות לפרויקטים ותקציבים חדשים לגמרי - ויהדות העולם התעשרה בשל כך. לעולם לא אשכח את ביקורי אצלו כאשר היה מאושפז, ימים ספורים לפני שנפטר. מילותיו הראשונות אליי היו, "נו, הרב קוטלרסקי, הבאת לי איזו 'עסקה' חדשה היום?" היה עלי להתאמץ בכל כוחי כדי לכבוש את שטף דמעותיי שאיימו לפרוץ נוכח חוסר אנוכיותו המוחלט של דון סמי.

כיצד לתת: הדוגמא האישית האצילית של דון סמי

כמי שעבד בקרבה כה גדולה לדון סמי, למדתי ממנו כמה לקחים בלתי נשכחים. לציון יום השנה הראשון לפטירתו, ניסיתי לרכז כמה מהלקחים הללו, אותם אני מגיש כאן, בתקווה שיעוררו השראה אצל הדורות הבאים של פילנתרופים יהודים.

אל תעמוד שם סתם, עשה משהו! כאשר יהודי בוגוטה, קולומביה, היו זקוקים לשליח חב"ד, דון סמי דאג להביא אותו. כאשר יהודי ברית המועצות לשעבר סוף סוף טעמו את החופש, דון סמי צפה מראש את הצורך שלהם בקהילות, והניע את התהליך. כאשר זיהה את תקומתם המחודשת של חיי יהדות קהילתיים בגרמניה, ערס ילדותו, הוא דחף והוביל לייסודם של בתי חב"ד בעשרות ערים שם. ועדות היתכנות, הודעות לעיתונות, וכל שאר הנספחים של הפילנתרופיה המודרנית לא היו בשבילו. דון סמי פשוט הפשיל את שרווליו וגרם לזה לקרות - תוך שהוא מוביל את הדרך בכל שלב.

תשקיע בחכמה. לדון סמי, היזם הנצחי, היה את החוש האינסטינקטיבי לזהות את אותן המטרות אשר יניבו את התוצאות הטובות ביותר. הוא לא סבר שהצדקה היא חור שחור, ותמיד השקיע מתוך תכנון. כאשר מימן מרכז חב"די חדש, הוא רצה להבטיח את קיומו לטווח הרחוק, ולוודא את הימצאותה של תמיכה מקומית שתמשיך מאותה נקודה שבה הוא יפסיק. כאשר יזם ותמך בהתפתחות היהודית בברית המועצות לשעבר, הוא הפנים את האקסיומה "קנה בזול, מכור ביוקר." הוא מילא את מכסת החריצות שלו, וידע היטב כמה הרבה עוד נותר לבצע שם.

תשקיע את ע צ מ ך. דון סמי היה מתפלל להצלחת מרכזי חב"ד "שלו", וחשב עליהם כאשר לא הצליח להירדם בלילות. היה לו חוש להבין מה הם אותם "דברים קטנים" שגורמים לקהילה לשגשג, למשל כיצד בכוחו של סיר צ'ולנט, חמין משובח, לחולל פלאות בהגברת ההשתתפות בתפילות השבת. הוא היה מתקשר ישירות לשלוחים, ומעולם לא התבייש לחלוק את רעיונותיו. לעתים קרובות הייתי מגיע בבוקר למשרדי, ומגלה שדון סמי השאיר לי סידרה של הודעות לאורך הלילה, בהן התווה את השקפתו, בהתלהבות ובשיקול הדעת, כיצד נוכל להשיג הצלחות גדולות עוד יותר. יחד עם משאביו, אותם קנה בדי עמל, דון סמי השקיע משהו חשוב עוד יותר - את ליבו, את מוחו, את נשמתו.

אין דבר מתוק מהצניעות. קהילות שלימות היו תלויות בדון סמי, אך כל ניסיון להבעת הוקרה פומבית כלפיו, היה כרוך בסיכון. הוא היה הודף זאת, באומרו "לאז אפ די נארישקייטן", או, "מספיק עם השטויות". כפי שגיליתי שוב ושוב, לנסות להביא את דון סמי ומשפחתו להסכים לקבל מעט כבוד על נדיבותם, היה קשה כקריעת ים סוף. הקלף המנצח היחיד שאפשר לי קורטוב של הצלחה, היה קשור גם הוא בסיוע לאחרים: "אחרת, מה יגרום לאחרים להשקיע בצורה דומה?" הייתי שואל. או: "לכשיגדלו, יצטרכו נכדיך לדעת!"

"לפום צערא אגרא" [לפי הצער - השכר]. במהלך אחת התקופות הכלכליות הקשות במיוחד, קיבלתי טלפון מדון סמי. "אתה כועס עלי?" הוא שאל. "הרבה זמן לא שמעתי ממך." אמרתי לו שחששתי לפנות אליו בענייני צדקה בשעה שהיה מוצף בדאגות עסקיות. "תשאיר לי את הדאגות הללו," הוא הרגיע. למקורביו נהג לומר, "זו לא חכמה לתת כשהכול מתנהל כשורה. המבחן האמתי הוא לתת אפילו כשהמצב קשה." לאורך כל חייו, תמיד דאג לתרום עשירית מרווחיו למטרות צדקה. אך במהלך העשור האחרון, כשקצב העסקים הואט עבור כה רבים, המשמעות של עמידה בהתחייבויותיו ארוכות הטווח הייתה נתינה של הרבה מעבר לכך. דון סמי עשה זאת בשמחה, מתוך תחושה של הכרת תודה על ההזדמנות לתת מעצמו כדי לשרת את אלוקים ואת עמו.

הֱיֶה אסיר תודה על הנתינה. אחת מתכונותיו הנערצות של דון סמי הייתה הנחמדות שלו כלפי כל אדם - למרות זרם הבקשות הבלתי פוסק שקיבל. לעולם לא גרם לי להרגיש אי נעימות מכך שביקשתי שוב ושוב ושוב. אדרבה, הוא תמיד היה מביע את הכרת התודה שלו אלי על שהבאתי לו עוד "עסקאות". ואפילו אם היה דבר כזה או אחר שלא היה יכול לעשות, עדיין היה מוצא תמיד משהו טוב לומר כדי לגרום לך להרגיש טוב יותר.

לעולם אל תהיה שבע רצון. לדון סמי הייתה תשוקה שלא ידעה שבעה לעשות יותר. מה שעשינו בעבר היה טוב, ומה שהמשכנו לעשות בכל רגע נתון גם היה טוב, אך הוא תמיד דחף להשיג יותר. והוא דאג לכך שילדיו ונכדיו יתחנכו באותה רוח של מחויבות, כדי שיוכלו הם להמשיך במאמציו לאחר הסתלקותו.

חיים של מסירות

שמונים ושש שנותיו של דון סמי בעולם הזה, הקיפו את רגעיו המאושרים ואת אסונותיו של העם היהודי - הוא היה מודע היטב עד כמה קרוב היה לאבדון בדיכוי הנאצי - ואלו החדירו בו אהבה איתנה ליהדות ולאחיו היהודים ברחבי העולם.

הוא היה מספר לי כמה תענוג הסבו לו הידיעות אודות כל אותן קהילות קטנות שצמחו ממש יש מאין הודות להתמדתם של השלוחים, שפעילותם התאפשרה בזכותו. אמנם הן היו מרוחקות פיזית, אך הן היו קרובות לליבו. הן היו זקוקות לעזרה, והוא היה שם כדי להושיט אותה.

כעת שהוא הלך מאתנו, לא עובר יום בלי שאזכר בו. אני מתגעגע בכל ליבי לטוב ליבו, לחכמת התורה שהייתה בו, למרץ שלו, להומור שלו, ולענווה שלו. אני מודה לבורא עולם על שנתן לי את החברות עם דון סמי.

הייתי רוצה לסיים ולומר שדון סמי היה אחד האנשים המדהימים שהכרתי, וששמו ייזכר לאורך ההיסטוריה כאחד הגדולים של דורנו.

הייתי רוצה לומר זאת. אך אני יודע שתגובתו של דון סמי תהיה: "לאז אפ די נארישקייטן". תפסיק עם השטויות.

יהי זכרו לברכה, ולהשראה נצחית.