לפני מספר שבועות הלך לבית עולמו מר סמי רוהר. סמי היה איש עסקים בינלאומי שתרם מיליוני דולרים לצדקה, ובין היתר היה אחראי לתחיית היהדות בברית המועצות לשעבר.

רוהר שימש כדמות אינטלקטואלית רבת עוצמה, כשהוא חש כ'בן בית' בהיכלי התרבות של מזרח ומערב אירופה, באמריקה הלטינית ובארצות הברית. במקביל לעיסוקו בספרות ויכולתו לחזור על שירה בשש שפות, הוא היה בקיא בלימוד התורה, והיה מסוגל לחזור בעל פה פירושים מן התלמוד והמדרש.

רוהר הגיע מאירופה השסועה בעקבות המלחמה ואימץ את העיר בוגוטה שבקולומביה כבסיס לאימפריית הנדל"ן שלו. מבוגוטה המשיך לבצע ולקדם השקעות חלוציות במזרח אירופה.

עם זאת, למרות הישגיו החריגים וייחוסו המכובד, מר רוהר נותר אדם צנוע ולא יומרני, נגיש לעשירים ולעניים. הוא הקדיש יותר מעשירית מרווחיו לצדקה, ואף חינך את ילדיו לדאוג תמיד לרווחה הרגשית והחומרית של הזולת.

הוראה מעשית העוברת מאב לבן

"לפני בר המצווה שלי, אבי הושיב אותי ואמר שה' מפקיד הצלחה כלכלית בידי אנשים על מנת שיסייעו לאחרים, והדרך היחידה דרכה משפחות יהודיות אמידות הצליחו לשמר את עושרן היא על ידי התמקדות בדברי התורה "עשר כדי שתתעשר" – תרום עשירית מהכנסותיך לצדקה", הוא אמר בראיון שהעניק בשנת 2006. "אמרתי זאת לבני ג'ורג' לפני בר המצווה שלו וכן לנכדיי. אני מתפלל שכל צאצאיי יקיימו מצווה זו".

רוהר היה מוותיקי התורמים למדינת ישראל, והוא תרם גם למטרות יהודיות שונות במשך שנות חייו.

לעבודה של חב"ד-ליובאוויטש התקרב בשנת 1970, ובמשך עשרות שנים לאחר מכן זרעה תמיכתו זרעים של פעילות לתחייה יהודית בקהילות רבות ברחבי תבל; ממיאמי למוסקבה וממומבאי לבאזל – העיר אליה נמלט מן הנאצים במלחמת העולם השנייה.

הנתינה של משפחתו התרחבה והעמיקה, עד שרק תחומים בודדים של תחייה יהודית כיום, אינם מתפארים, לפחות במידת מה, בתמיכה ובסיוע של ראהר. (אתר בית חב"ד הוקדש על ידי בתו ליליאן ובעלה משה טבאסיניק).

"הוא הקדיש את חייו לוודא שהיהדות תשגשג בעתיד", אומר הרב שלום בער ליפסקר, רבה של משפחת רוהר, ורב בית הכנסת בבל הרבור, פלורידה. את בית הכנסת המשמש כבית חב"ד, סייע רוהר להקים ולהרחיב והוא אף שימש בו כיועץ. "הוא דיבר מעט ועשה הרבה. אפילו הביקורת שלו הייתה מהולה בחסד ואהבה, ותמיד מתוך ראייה לשיפור וקידום".

מלחמה ומקלט

רוהר, יליד 1926, גדל בברלין והתחנך על ברכי אידיאלים חסרי אנוכיות וללא פשרות, של הוריו אוסקר ופרלה רוהר. אביו, נצר למשפחה מכובדת ואיש נדל"ן מצליח, הקדיש את זמנו לענייני הקהילה היהודית בברלין לפני המלחמה. פעולותיה של אמו בארגונים ציוניים, הותירו רושם בל יימחה בשנותיו המעצבות.

את חינוכו בגיל הרך רכש בגימנסיה היוקרתית "עדת ישראל", מוסד חינוך שדגל בשיטתו של הרב שמשון רפאל הירש 'תורה עם דרך ארץ', בה שולבו המצוינוּת בלימודים כלליים עם לימודי יהדות דקדקניים.

אף במהלך המהומות בגרמניה של 1930, הוסיף רוהר להתמקד בלימודיו, רוכש שפות, מעמיק בלימודי התלמוד ונהנה מספרות באידיש, גרמנית וצרפתית. הוריו לא הסתפקו בתכנית הלימודים המתקדמת בגימנסיה, והעמיקו את ידיעותיו ביהדות על ידי שיעורים פרטיים אצל רב.

עם הידרדרות המצב הפוליטי, נאלץ הרב המזוקן להפסיק להגיע לבית תלמידו בגלל התעללות והכאת יהודים ברחוב. מעתה היה זה התלמיד שהלך ברגל בכל ערב לביתו של המורה.

בלי להדאיג את בנו היחיד, עבורו קיווה אוסקר למצוא מחסה מהשנאה ההולכת ומסלימה, הבחין האב להיכן נושבות הרוחות הפוליטיות המשתנות, והוא מכר בחשאי חלק מנכסיו הרחבים בברלין, ושיגר את התשלומים אל מחוץ למדינה. הוא גם סידר אשרות כניסה בלגיות עבור בני משפחתו.

בתשיעי בנובמבר 1938 ערכו הנאצים פרעות בתושבים היהודים בליל הבדולח. ידיעות על מעצרים, מכות, שריפה וביזה הגיעו לאוזניו של בן ה-12 השקדן. שלושה עשר יום לאחר שהשריפות ליחכו והשמידו בתי כנסת ובתי עסק שהיו בבעלות יהודית, עשתה משפחת רוהר את דרכה לבלגיה.

בדרכם האופיינית, רשמו אוסקר ופרלה מייד את בנם לבית ספר מתקדם באנטוורפן ושכרו רב שיוסיף לקדם אותו במקצועות יהודיים; הם יחזרו על כך עם הגיעם לליון שבצרפת החופשייה, לאחר הפלישה הנאצית לבלגיה.

בשנת 1943, הסתיים החופש גם עבור יהודי ליון, והפעם נדדה משפחת רוהר לשווייץ. נסיעה ברכבת הייתה מסוכנת מדי, היות ושוטרים צרפתיים מסרו לעיתים תכופות יהודים לידי הגרמנים. אוסקר ארגן את שירותיו של נהג משאית, מחלק עיתונים, לקחת את משפחתו אל מעבר לגבול. במשך שעות התחבאו השלושה, שוכבים אפרקדן במשאית מתחת לערימות של עיתונים, עד שמבריח מקצועי ליווה אותם בהליכה בת שעתיים דרך יערות, אל אדמת שווייץ.

עם בואם לארץ זו, נלקחו אוסקר ופרלה רוהר למחנה פליטים מבוגרים במורגין, בעוד בנם נלקח לבית נוער בלאנגנברוק, על יד באזל.

כאשר בני הקהילה היהודית בשווייץ שמעו שילדים פליטים מוחזקים בקינדערהיים – בבית נוער, הם הגיעו למקום כדי לקחת ילדים ובני נוער עמם הביתה "לאימוץ" על ידי משפחות. רוהר הצעיר התקבל בזרועות פתוחות על ידי שלמה זלמן ורחל פלדינגר.

"להוריי הוא היה כמו בן ממש", גבריאל פלדינגר, שהיה אז בן שבע סיפר בטכס חנוכת בית חב"ד – מרכז חב"ד פלדינגר בחודש אפריל, פרויקט שמומן על ידי רוהר, והמרכז האחרון בחו"ל שהוקם על ידי הפילנתרופ.

האירוע ציין את הפעם הראשונה בה רוהר חזר לבאזל אחרי 67 שנים, ואת בית הכנסת הראשון שנפתח בעיר מאז 1929.

"כשהגיע לבאזל כפליט", נזכר פלדינגר, "שאל אותו אבי, בן כמה הוא, והוא ענה: בן שבע עשרה. אבי אמר: הבכור שלי בן ארבע עשרה, אך מעתה אתה הוא בכורי. כל ילד זז כיסא אחד ואבא הושיב את רוהר ממש על ידו, ליד השולחן".

שיעור בניהול זמן

משפחת פלדינגר תמכה בנער במשך השנתיים וחצי שגר בביתה, עד שאת החופשות הקבועות שלהם הם העבירו למורגין כדי שרוהר יוכל לבקר את הוריו.

היות ופלדינגר שלח את ילדיו לבית ספר מקצועי ורוהר רצה ללמוד בגימנסיה ולסיים את לימודי הבגרות שהחל בשווייץ, הם התייעצו עם רבה של הקהילה, הרב דוב שוחט, תלמיד חכם ענק שהתברך בכושר מנהיגות נדיר. כשהרב שוחט הבחין ביכולות האינטלקטואליות של הנער, הוא התיר לו ללמוד בגימנסיה היוקרתית 'מתמטיק-נטורויסנשאפטלישס', אך התנה זאת בהתחייבות של רוהר הצעיר ללמוד במקביל תורה, בהתאם לתכנית לימוד קפדנית שהתווה עבורו. הנער למד אפוא, בו בזמן, תכניות לימוד מקבילות מלאות.

מאוחר יותר בחייו סיפר רוהר כיצד הרב שאל אותו פעם מדוע הוא פיספס את שיעורו בתהילים שהתקיים ב-6:30 בשבת בבוקר. "יש לי סוף סוף יום אחד בשבוע בו אני יכול לישון", ענה לו הנער.

"יש לך סוף סוף יום אחד בשבוע בו אתה יכול ללמוד תהילים, ואתה ישן?" נזף בו הרב באהבה.

שיעור זה כמו השלים את חינוך ילדותו ושיפר את רמת המשמעת הטבעית שלו. עד יומו האחרון הוא קם מוקדם מאוד לאחר שעות שינה מועטות, כשהוא מצטט את המשימות הרבות שעליו למלא והזמן הקצוב העומד לרשותו... מנהיגי ארגונים שונים שנהנו מתרומותיו הנדיבות, מספרים אודות מסרונים שהושארו בדוא"ל בשעה 2:00 לפנות בוקר ושעסקו בהמלצות או דיווחים.

"לכל תחום בחייו הייתה משמעות ומטרה", אומר הרב ליפסקר, "הוא שב ושינן כמה חשוב סדר בחיים ולעבודת ה'".

אחרי מלחמת העולם השנייה, שב רוהר והתאחד עם הוריו במגוריהם בפריז. אולם למרבה הצער, סביו וכל דודיו ודודותיו נכחדו בשואה, אובדן שחיזק את נחישותו של רוהר ומחויבותו לשמר את העם היהודי, במיוחד על ידי שמירת התורה והמצוות.

בשנת 1950, כשפרצה מלחמת קוריאה, חשש אוסקר רוהר שהקרב יתפתח למלחמת עולם חדשה, והוא שלח את בנו להסתדר באופן עצמאי בבוגוטה, מקום בו גרה דודתו אחרי שנמלטה מאירופה.

למרות שבתכנית המקורית היה הדבר אמור להיות במשך תקופה קצרה בלבד, התארכה השהות בבוגוטה כחצי יובל שנים במהלכן הוא בנה כמעט בעצמו את החלק המערבי של העיר, תוך שינוי נצחי של הקהילה היהודית.

"הקשר היחיד שהיה לי אז עם חסידים, היה עם הרבנים הרבים שהגיעו כדי לגייס תרומות למוסדות שמעבר לים", סיפר רוהר בנאום שנשא בבאנקעט (ערב הצדעה), בכינוס השלוחים העולמי של חב"ד-ליובאוויטש בשנת 2006. "בעוד רף שמירת המצוות היה עדיין די נמוך, יהודי בוגוטה היו תמיד אנשים מצוינים והאחדות בקהילה נהדרת.

"הקהילה טיפלה תמיד בעניים בכבוד רב", הוא המשיך בגאווה. "כשישראל נזקקה לסיוע חירום, הקהילה של קולומביה הייתה (יחסית למספר הנפשות) התורמת הגדולה בעולם, גבוהה יותר אפילו מהיהודים הנדיבים, המפורסמים בצדקתם בדרום אפריקה".

בסן דייגו שבצ'ילה, רוהר נפגש ב-1952 עם שרלוט קסטנר, ילידת צ'כוסלובקיה, בתו של רב, חסיד בעלז, שהוריה נרצחו באושוויץ. הזוג התחתן בבואנוס איירס שבארגנטינה. העשור הבא פוגש בהם כהורים לבן, ג'ורג', ושתי בנות אבלין וליליאן.

באווירה ובתקופה בה שמירת המצוות הלכה ופחתה, הייתה דווקא העדיפות הראשונה במעלה עבור משפחת רוהר לחנך את ילדיהם, הן בחינוך אקדמי קפדני, והן, מתוך תחושת אחריות עמוקה לעם ישראל, להעמיק את היהדות על ידי מתן 'מעשר', עשרה אחוזים מכלל ההכנסות למען העשייה הקהילתית.

במשך שמונה שנים הוביל רוהר את המאמץ לקידום בניית בית הכנסת המפואר 'עדת ישראל' בבוגוטה, ובאמצעות התרומות המשמעותיות שלו למגבית היהודית המאוחדת, הוא התוודע למנהיגים בצמרת מדינת ישראל. רוהר היה שותף פעיל במאמציו של השר פנחס ספיר, שהשקיע רבות והתרכז בתיעוש איזורי השממה בארץ.

"תאר לעצמך בית פרטי בשנות השישים בדרום אמריקה, מקום בו אפשר לראות סוכה בחצר, עם אנשים הנהנים מאוכל, 'לחיים' וניגונים", אומרת דניאל גורלין לנסנר, חברה קרובה של שרלוט ראהר. "אנשים, גם לא יהודים, הסתכלו פנימה, ולמרות זאת משפחת רוהר הפגינה את יהדותה בגאווה".

גידול מערכתי

מפגש בשלהי שנות השבעים עם הרב אפרים וולף, יהודי יליד גרמניה, שבאותה עת פיקח על המנגנון החב"די בישראל, פקח את עיניו של רוהר לעולמה של תנועת חב"ד-ליובאוויטש ומנהיגה, רבי מנחם מענדל שניאורסון זצ"ל.

"בין הרבנים שביקרו בבוגוטה, היו גם רבנים חב"דניקים", סיפר רוהר לקהל בבאנקט ב-2006. ה' היה טוב מאוד אליי. היה לי עסק גדול, ובמפעל שלי עבדו עורכי דין יהודים צעירים, אדריכלים, מהנדסים, ובכל פעם שהגיע רב, שיתפתי אותו באילו משרדים ניתן למצוא יהודים.

"כל אחד מהם תרם בהיסוס 18$, אבל זה היה הם, בעלי המקצוע הצעירים, שהפנו את תשומת לבי לכך שהשלוחים החב"דניקים שונים", הוא ממשיך. "החב"דניקים התעניינו בהם כבני אדם. הם רצו לדעת אם הם נשואים, אם יש להם ילדים. הם רצו להניח עמם תפילין. הם לא הגיעו רק עבור כסף.
וכשחב"דניק הגיע, נהגתי להעניק לו תרומה גדולה יותר מן המקובל, ואט אט, בכל פעם, התעניינתי יותר בליובאוויטש".

רוהר, שכאיש עסקים התמיד בשיעור היומי שלו ביהדות, החל להעמיק באיגרותיו של רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד תורת חסידות חב"ד במאה השמונה עשרה. הוא התרשם מאוד מיחסו של הרבי מליובאוויטש לכל פרט, כמו גם מראייתו ארוכת הטווח וכוח מנהיגותו שהעניק השראה לאלפי צעירים להקדיש את חייהם עבור זולתם, גם באזורים מרוחקים ביותר בתבל.

"מאמציו של הרבי היו הנס הגדול ביותר בנוף היהודי במאת השנים האחרונות", הוא אמר בשנת 2006. "לא הייתה שום פעולה השווה בגודלה לארגון שהרבי פיתח".

כשרבה של בוגוטה, הרב אלפרדו גולדשמיד ומר רוהר טכסו עצה כיצד להגיע ללבבות ולחנך את בני הקהילה המקומית, רוהר המליץ שהקהילה תבקש מליובאוויטש לשלוח זוג שליחים לבוגוטה. דרך הרב משה קוטלרסקי – היום סגן יושב ראש המרכז לענייני חינוך – רוהר ביקש וקיבל את הסכמתו של הרבי מליובאוויטש לשלוח שלוחים לקהילה. זמן קצר לאחר מכן הגיעו לעיר הרב יהושע ורבקה רוזנפלד.

"פטירתו עצובה מאוד עבור כולנו. הוא הוא המנהיג הנדיב ביותר בדורנו. אבל לא מדובר רק אודות 'כמה הוא נתן'; זה יותר אודות הדרך בה העניק, והאופן שבו ווידא שהשימוש בכסף יעיל" אמר רוזנפלד.

מהר מאוד התחבבו הרוזנפלדים על חברי הקהילה ועל מר רוהר. בעיקר הם התרגשו מהמסירות, ההתלהבות וההצלחה העצומה של הזוג הצעיר והנמרץ, כך שחיפשו מייד זוג נוסף לשרת את קהילת ברנקילה בחוף הקריבי של קולומביה.

"כשהגענו לכאן, הוא מימן כל סכום בתקציב שלנו", נזכר רוזנפלד. "הוא העניק ואז הודה לנו על מתן הזכות לתת"...

נדיבותו של רוהר העפילה באופן דרמטי לאחר שהוא ואשתו עברו למיאמי בשנות השבעים המאוחרות. חזונו וחוויותיו בקולומביה אפשרו לרוהר לזהות את המתכון הפוטנציאלי להחייאת חיי קהילה יהודיים באזורים נוספים בעולם. זמן קצר לאחר קריסתו של מסך הברזל, הוא ובנו ג'ורג', מייסד NCH, החלו להשקיע כשותפים במזרח אירופה. הם השקיעו בשווקים הבראשיתיים של ברית המועצות לשעבר. במקביל, החלו להשקיע ולתרום לקהילה היהודית, מתוך רצון לנצח את שבעים שנות ההקפאה העמוקה של חיי היהדות, שנגרמו על ידי המשטר הקומוניסטי.

כששהה בריגה שבלטבייה, יצר רוהר קשר עם המזכירות של הרבי בניו יורק לברר אם הוא יכול לזכות לממן זוג שליחים שיבוא למקום במשרה מלאה. עד מהרה ערים וארצות נוספות הצטרפו למפעל זה.

פעמים רבות הצטרפו ילדיו הנדיבים כשותפים והכפילו את מעשי הצדקה שלו. בעשורים האחרונים לחייו ניהל רוהר מערכת מגוונת ועוצרת נשימה של רשת פילנתרופית שזכתה להאיץ את תחייתה של היהדות ברחבי העולם, בעיקר באמצעות השלוחים של חב"ד-ליובאוויטש.

מטרות הצדקה שלו היו מגוונות, כאמור, ובין יתר החזיתות שבהן פעל, התחייב רוהר לפרויקט שמטרתו שימור ספרות אידית במרכז הספר האידי הלאומי. על מנת לכבד את תשוקתו ארוכת השנים של רוהר לספרות יהודית, לרגל יום הולדתו השמונים, השיקו ילדיו את 'פרס סמי רוהר לספרות יהודית', בחסות מועצת הספר היהודי בניו יורק.

בנדיבות תמך רוהר גם באוניברסיטה התלמודית במיאמי, ואף סיפק מימון חיוני שאיפשר למו"לים של האנציקלופדיה התלמודית בישראל, לזרז באופן דרמטי את לוח הזמנים של הפצת האנציקלופדיה.

למרות גדולתה, חשה תמיד המשפחה בחוסר נוחות עם פרסום שמה ועם הזרקורים שהופנו אליה. גם סמי וגם רעייתו שרלוט שנפטרה ב-2007 בת 78, חיו בפשטות.

כאדם בעל אופטימיות נצחית, רוהר סייע ביד אלו שעמם בא במגע, לראות את הצד החיובי של החיים. במקרים בהם לא יכול היה לתת לאנשים את מבוקשם, תמיד ווידא שיעזבו את משרדו שמחים, כשהוא מחדיר בהם את האופטימיות שבה הוא עצמו חי את חייו.

כשנפגש במצוקה, נהג לומר: "שרדתי את היטלר, שרדתי את תקופתו של סטלין. אשרוד גם את זה"...

בראיון שהעניק לחדשות ליובאוויטש בשנת 2006, רוהר שיתף באבחנתו על לימודי תורה בעבר ובהווה, כשהוא מציין שלמרות אתגרי ההתבוללות בעולם המודרני, "מעולם בהיסטוריה לא היו יהודים רבים כל כך שעסקו בלימוד תורה, כמו היום".

הוא התגאה במיוחד בתחיית היהדות בגרמניה, טרנד בו הוא עצמו נטל חלק לא מבוטל, כשהוא רואה בכך תגובת מחץ לתכניות הזדוניות של היטלר.

"כשאני רואה היום למשל, בבית כנסת ישן בדרזדן, יהודים תחת הנהגתו של השליח, הרב שניאור הבלין, שוב מתפללים, הלב שלי מתחיל לפעום מהר יותר", הוא אמר.

ובהסתכלות אל העתיד, הוא קבע שחזונו הוא הקמת "מדינה של יהודים בה יחיו אנשי השכלה יהודית, ששומרים על המצוות ויש להם גם יציבות כלכלית עצמאית".

על מנת לסייע לממש חזון זה, הוא פיתח גישה לצדקה שמטרתה למקסֵם את התשואה על כל דולר שהושקע. מאות מוסדות ברחבי העולם מייחסים חלק גדול מהצלחתם, לא רק למימון הישיר של משפחת רוהר, אלא גם לעצותיהם המחכימות ולאתגרים שסייעו בידם לעמוד ביעדים.

אולם, היות שהוא נחבא מאור הזרקורים הציבוריים, מלבד אלו שהיו ממש חייבים לדעת, אף אדם נוסף לא ידע הרבה אודות הפילנתרופיה של המשפחה. ההיקף האמיתי של ארגון הצדקה של רוהר עדיין אינו ידוע במלואו, ואולי לעולם לא ייוודע.

"כאשר תיכתב ההיסטוריה היהודית של המאה העשרים והמאה העשרים ואחת", אומר הרב קוטלרסקי ששהה אין ספור שעות עם רוהר, כשהם דנים בצרכי העולם היהודי, "סמי ושרלוט רוהר ובני משפחתם ייזכרו ויוכרו ככוחות מרכזיים מאחורי התחייה היהודית במדינות וערים ברחבי תבל. נדיבותם האין סופית ומידת מסירותם לעמם, אפשרו להמוני יחידים, למשפחות ולקהילות להזדהות מחדש עם אמונתם ולחזק את שמירת היהדות שלהם".

סמי רוהר הותיר אחריו את בנו ג'ורג' בניו יורק ואת בנותיו אוולין כץ וליליאן טבסיניק בבֶּל הארבור שבפלורידה; נכדים ונינים כמו גם מיליוני יהודים בתבל כולה שהיה איכפת לו מהם והוא נגע בחייהם.

יהי זכרו ברוך.