לכל אורך ההיסטוריה, המקוה מלווה את עם ישראל. חפירות ארכיאולוגיות שנערכו בעשרות השנים האחרונים מראות כי המקוה הוא אחד הסימנים המובהקים ליישוב יהודי מאז ומקדם (יחד עם סימנים נוספים, כמו חוסר הימצאות עצמות חזיר וסמלים אליליים). אפילו על הר המצדה התגלה מקוה. המספר הגדול ביותר של מקוואות התגלה בעיר העתיקה בירושלים – למעלה מ-150 מקוואות טהרה (!).

בפרשת מצורע מופיע הביטוי "ורחץ במים" כ-15 פעמים (!), בהקשר לדיני טומאה וטהרה. השאלה היא, מהי בדיוק ההגדרה של "ורחץ במים" – האם הכוונה להתרחץ באמבטיה, או להיכנס לבריכה, לנהר, לים וכדומה? מהם התנאים ליצירת מקוה?

כדרכה של התורה, כל נושא מוזכר במילים בודדות. גם דיני מקוה נלמדים בתורה משני פסוקים מרכזיים: "אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור"; "ורחץ במים את כל בשרו".

חז"ל לומדים מכאן שלושה תנאים להכשרת מקוה:

א. מי גשמים ולא מים שאובים – בדומה למעיין, מי המקוה אמורים להגיע למקום באופן טבעי ללא מעורבות מלאכותית;

ב. מכונסים ולא זוחלים – בשונה ממעיין, המילה 'מקוה' פירושה התכנסות המים בתוך מקום אחד, כפי שנאמר בסיפור הבריאה "ולמקוה המים קרא ימים". לכן מקוה כשר רק אם המים לא זורמים החוצה.

ג. ארבעים סאה – מהביטוי "ורחץ במים את כל בשרו" לומדים חז"ל כי המקוה צריך להכיל כמות מים שיכולה להכיל בבת אחת את "כל בשרו" של אדם ממוצע. לפי זה נקבעה כמות מים מינימלית של "ארבעים סאה" (לפחות 332 ליטר).

מוסבר בחסידות, כי הטבילה במקוה מטהרת מפני שהיא מביאה את האדם להתבטלות ממצבו הקודם ומחברת אותו למצבו המקורי, ובלשון זמננו "איפוס" ו"אתחול מחדש" – Reset. שהרי במצב המקורי של העולם, המים הקיפו את הארץ מכל הכיוונים, והארץ הייתה מכוסה במים, עד שה' אמר ביום השלישי "יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה".

כאשר אדם טובל במקוה – הוא מכניס את כל מציאותו בתוך המים, ובכך מבטל את מציאותו העצמאית וחוזר למצבו המקורי, כמו עובר במעי אמו. כך הוא נטהר מטומאתו.