השבוע אתרי החדשות והרשתות החברתיות היו כמרקחה. שר האוצר החדש, יאיר לפיד, כתב פוסט על "ריקי כהן" מחדרה שמשתכרת עשרים אלף ש"ח בחודש ומתקשה לגמור את החודש. כיצד נוכל לעזור לה, שאל השר את אנשי משרד האוצר.

התגובות לא איחרו להגיע, חלקן משבחות ומהללות את השר על הדאגה למעמד הביניים, אחרות נוזפות בו על כך שהוא מתעלם מהשכבות החלשות.

מבלי להיכנס לעצם הויכוח, הרשימה אותי העובדה הבאה: למרות שריקי כהן מתקשה לגמור את החודש, היא לא היססה להביא שלושה ילדים לעולם.

במדינות אחרות רבות – ארצות הברית, לדוגמה – זוגות רבים לא חולמים אפילו להביא ילד לעולם כל עוד והם לא יכולים לחסוך די כסף לקולג' ולחוגי אחר הצהריים בבית הספר היסודי, חטיבת הביניים והתיכון. הם בטוחים, משום מה, כי הילד לא יהיה מאושר וכי מחובתם לדאוג לרווחתו הכלכלית של הילד.

לריקי כהן לא קל, מסתבר, אך היא ידעה דבר אחד: כסף בא וכסף הולך, אבל מתנת החיים שהיא העניקה לשלושת ילדיה תישאר לנצח.

לאחרונה נפגשתי בכמה וכמה משפחות ברוכות ילדים ולא, הם אפילו לא מגדירים את עצמם דתיים (לדידי, ההגדרות האלו חשובות פחות כי כולנו יהודים, אך זה נושא לפעם אחרת).

לגדל ילדים זה דבר מאתגר, וכאשר המצב הכלכלי לא משהו זה מאתגר אף יותר. אך כמעט ולא נולד ההורה שיתחרט על כך שהוא הביא את ילדו לעולם, ולא נולד הילד שאמר להוריו "אם לא היה לכם כסף עבורי לחוג אמנות, עדיף שלא הייתם מביאים אותי לעולם!"

לריקי כהן ולבעלה נאחל הצלחה באתגרים הפיננסיים העומדים בפניהם, אך אולי חשוב מכך באתגר הגדול מכולם: לגדל ילדים ההולכים בדרך היהדות, בעלי מידות טובות שיעניקו השראה לכל הסביבה. מי יתן והם, וכולנו, נזכה להרבה נחת מילדינו.