שכן עני היה לו למר עוקבא. ביקש התנא לתמוך בו בסתר, ובכל יום היה משליך אל חור המנעול ארבעה זוזים ומסתלק מן המקום כדי שלא יתבייש אותו עני.
לאחר תקופה מסויימת בה העני נהנה מהתמיכה הנדיבה, הוא החליט לבדוק מיהו התורם האלמוני המשליך מדי יום מטבעות אל חור המנעול.
בדיוק באותו היום התאחר מר עוקבא בלימודיו בבית המדרש. יצאה אשתו לקראתו, ויחדיו הם עשו את דרכם אל ביתו של העני. ברגע בו שמע העני את הרעש בדלת הוא מיהר לפתוח אותה לרווחה; מר עוקבא ואשתו שחששו להתגלות ברחו ונמלטו אל תוך תנור שאומנם הגחלים שבו נגרפו אך הוא היה עדיין חם.
ראתה האישה שרגליו של בעלה נכוות ואמרה לו: "הנח את רגליך מעל רגליי, שכן רגליי אינן נכוות."
חלשה דעתו של מר עוקבא על כך שרגליו נכוות ואילו לרגליה של אשתו לא אירע דבר.
"אל יפול רוחך שלי אירע הנס ולא לך, שכן כאשר עניים מתדפקים על דלתות ביתו אני נותנת להם מזון מוכן לאכילה, ואילו אתה מעניק להם כסף עמו הם צריכים ללכת כדי לרכוש אוכל" הסבירה לו האישה.
ומדוע היה עליהם לברוח אל התנור ולסכן את עצמם?
שכן כך נאמר: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.
(על פי התלמוד, כתובות סז).
כתוב תגובה