איפה היה אלוקים בשואה? מדוע יש רוע בעולם?

כל מעשה עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו (תניא, כד).

לא סביר שאף אדם שמכיר את ההיסטוריה של העולם והעוקב אחרי החדשות יחלוק על דברים אלו שכתב רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד. העובדה שהצהרה זו נכונה כל-כך מהווה בסיס לאחת השאלות המטרידות ביותר בתולדות הדת. מדוע צריך להיות העולם כזה, וכיצד יתכן שהוא כזה? האכזריות, האלימות והכאב השוררים בעולם הזה לא מהווים אתגר עבור האתאיסטים או עבור הפגאנים. אך כל אדם שמאמין באלוקים צריך להסביר איכשהו עולם כזה אם בורא עולם אוהב, חכם, רחום וחנון.

אתגר זה שב ומופיע במיוחד לאור העובדה שהסבל והרוע בעולם – ברמה האישית וברמה העולמית – מעולם לא פסקו. הוא מהווה נושא לספר שלם בתנ"ך – ספר איוב, ולאחרונה ניתן לעיסוק בכך שם מיוחד: תאודיציה, מונח המשקף את מעמדו כציר משמעותי בפילוסופיה הדתית המודרנית.

אכן, מדוע קורים דברים רעים לאנשים טובים? היכן היה אלוקים במסעי הצלב, בשואה, בפוגרום תרפ"ט בחברון וכו' וכו'? כיצד יכול היה אלוקים להרשות למגיפה השחורה לקרות? איך יכול אלוקים לשאת ולסבול אנשים כמו היטלר, סטלין או בן לאדן?

אין תשובות לשאלות הללו, וניסיונות נואלים לפטור אותם בהסברים כלשהם תמיד מסתכמים בנסיגות מביכות, במלמולים ובמאמצי טיוח בעזרת כל מיני אמרות על כך שדרכי הא-ל נסתרות מאתנו. הנושא הוא פשוט מעבר לנו, נשגב מבינתנו, ומוטב להניח לשאלות הללו ולא לעסוק בהן כלל.

אולם המשנה החסידית לא נמנעת מלעסוק בשאלות אלה. כיוון שהתורה היא הבסיס לכל ההוויה, הרי לחסידות, שהיא הפן הפנימי שלה, יש כוח לחשוף את תכליתו של הא-ל ואת חסדו גם בנסיבות הקשות ביותר של החיים. אכן אין כל "תשובות" מוחלטות. אולם החסידות לא מציעה תשובות אלא תובנות המציבות את השאלות בהקשר יותר רחב ומורכב וחושפות רובדי משמעות בתוך מה שנראה כסדרה ארוכה של טרגדיות אקראיות.

חשכה זוהרת

שאלת הסבל בעולמנו כוללת שני ממדים: 1) המקור והשורש לסבל; 2) הצורה בה הסבל מופיע הלכה למעשה בחיי היומיום.

את הממד הראשון מבין השניים נוכל להבין טוב יותר אם נבחן את הברכה הראשונה שבקריאת שמע. בתפילה אנו אומרים "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל". הפעלים "יוצר" ו"בורא" מתייחסים לשני שלבים ספציפיים, או לשני עולמות רוחניים:

הפועל "בורא" מתייחס לעולם הבריאה, ואילו הפועל "יוצר" מתייחס אל עולם היצירה. עולם הבריאה גבוה יותר מעולם היצירה שכן בהליך ההשתלשלות האלוקית מאורו האינסופי של האלוקים הוא נברא ראשון, ולפיכך הוא קרוב יותר למקורו. בנוסף לכך, כאשר האור האלוקי יורד מעולם הבריאה אל היצירה, הוא מוסתר ומוגבל כך שעולם היצירה מהווה השתקפות עמומה בלבד של עולם הבריאה.

מכך מובן כי עולם הבריאה מייצג עולם נשגב של אור מסנוור, ועולם היצירה הוא ברמה נמוכה בהרבה. מדוע אם כן בתפילה אנו אומרים "יוצר אור ובורא חושך" – האור מאופיין כעולם היצירה, והחושך כעולם הבריאה?

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם שאלה זו היא באמצעות משל. אקדמאים טריים רבים נופלים תכופות למלכודת קלאסית בתחילת דרכם כפרופסרים. הם נחושים בדעתם לתת הרצאות מבריקות, מעמיקות ורהוטות, כדי לזכות בהערצת הסטודנטים שלהם ובהערכת הקולגות שלהם. מה שקורה הוא שמרוב שהם מבריקים, עמוקים ורהוטים, איש לא מצליח להבין אותם ובסופו של דבר הם מדברים אל עצמם. ההרצאות עמוקות ועמוסות מדי במידע קשה ובמושגים מתקדמים. בקיצור, האור חזק מדי. מבחינת הסטודנטים, לו המרצה היה מדבר בסינית או עומד ולא אומר דבר היה זה היינו הך, שכן הם לא הבינו כלום. באמת הייתה זו הרצאה אקדמית מעמיקה; עבור הסטודנטים היה זה חושך של ממש.

בדומה לכך, האור בעולם הבריאה חזק כל-כך עד שהוא עולה על היכולות ("הכלים" בשפת הקבלה והחסידות) שיש לנבראים לקבל אותו. לכן הוא נקלט כהיעדר אור – כלומר, כחושך. אולם במעבר מן הבריאה אל היצירה, האור מופחת ומצומצם במידה כזו שכלי עולם היצירה הקטנים יותר מסוגלים לתפוס בו ועל כך הוא מוכר כאור ואף זוכה להערכה ככזה.

המסקנה המתבקשת מכך היא שאירועי החיים הנובעים מרמה הגבוהה ביותר של האור האלוקי, יהיו בהכרח מעל ליכולת הקיבול של השכל הנברא, ולפיכך הם מתקבלים ומובנים כאירועים שליליים. לעומת זאת, טוב שמתגלה ומושג גם ברמה נמוכה בהרבה, מתקבל כטוב ולפיכך אנו – בטעות – רואים בכך את הביטוי האולטימטיבי של טוב לבו של בורא העולם.

אור וכלים

חישבו על הורה שנותן לילדו בן השמונה חודשים סטירה קטנה על ידו רגע לפני שזה מחדיר את אצבעו לתוך שקע חשמלי. הסטירה היא צורת תקשורת. ההורה רוצה להעביר לילד מידע שיש בו חשיבות לחייו, כלומר, שבשקע יש חשמל במתח גבוה שיכול להרוג אותו אם הוא יצליח להחדיר את אצבעו פנימה. הבעיה היא שמידע (או אור) זה גבוה בהרבה מיכולת ההבנה של הילד. ילדים בני שמונה חודשים אינם מסוגלים להבין מושגים מסובכים כל כך כמו מתח חשמלי או מוות.

במקרה של אדם מבוגר, ה"אור" המושגי – כלומר, המידע לפיו הכנסת האצבע לשקע החשמל עלולה להוביל להתחשמלות קטלנית – נתפס, מופנם ומעובד על ידי השכל. הטמעה זו של האור בתוך ה"כלים" השכליים של התודעה מביא להיווצרות תגובה רגשית מתאימה – לבהלה שדוחפת את האדם לפעול בנחישות. התוצאה הסופית היא שהאצבע נמשכת בחזרה ממקור הסכנה – והרי זו הייתה המטרה מלכתחילה.

אולם שכלו של ילד לא מסוגל לקלוט את ה"אור", כך שהתקשורת ההכרחית כדי להרחיקו מסכנה חייבת לעקוף את יכולותיו השכליות והרגשיות הבלתי מספיקות ופשוט לגרום לו לסגת מן השקע. אף כי בהקשר זה הסטירה פועלת את פעולתה, הרי שהצעדים "שדילגו עליהם" יוצרים פער בלתי ניתן לגישור בין הסטירה לבין האור שהיווה את המניע לה. לפיכך, למרות העובדה שהסטירה היא ממש מתנת חיים שמקורה בצורה הגבוהה ביותר של אהבה הורית, הילד חווה רק את היעדר האור ומפרש את הסטירה כסבל אקראי וחסר משמעות.

משלים כאלו ואחרים מסייעים לנו להעריך את העובדה, שהסבל אותו אנו חווים כאירועים רעים ואכזריים, מושרשים למעשה ברמה הנשגבת ביותר של החוכמה והאהבה האלוקיות.

עם זאת, בעוד הסבר זה שופך אור על מקורות הסבל בעולם, הוא לא מתייחס להבדל העצום בין שורשו האלוקי של הסבר ובין הצורה בה הסבל מתבטא. במשל שהבאנו לעיל, ההורה עצמו הוא זה שנותן את הסטירה לילד. למרות שהילד לא מבין מדוע, הוא לפחות יודע באופן אינטואיטיבי שהסטירה ניתנה לו על ידי אב אוהב שאף ינחם אותו לאחר-מכן וימחה את דמעותיו. אך בעולמנו כמעט בלתי אפשרי להבחין – במכות הקשות שאנו סובלים בתיווכם של יצורים גועליים ושטניים כמו סטאלין, היטלר וכו' –בידו של אבינו האוהב, בורא העולמים. נראה כאילו לכוחות ולנסיבות שפוגעים בנו יש חיים משל עצמם.

חסד וגבורה

המקור לכל סערות היומיום היא התכונה האלוקית הנקראת גבורה.

הגבורה, שניתן להבינה ככוח, צדק או חומרה, היא אחת מעשר הספירות (תכונות או יכולות) שדרכן יוצר הבורא קשר עם הבריאה. כביטוי מסוים של אלוקיות, הגבורה מייצגת טוב מושלם בדיוק כמו שאר הספירות כמו חוכמה, חסד ורחמים. בניגוד לאינטואיציה שלנו, הגבורה היא ביטוי לאהבתו של אלוקים ממש כמו חסד. אכן הגבורה היא התכונה המשלימה של תכונת החסד.

עם זאת, כיוון שהתגלמויות של גבורה נמשכות למטה דרך רמות הולכות ומנמיכות של הבריאה, הן מקבלות את תכונות העולמות דרכם הן עוברות וכך הופכות יותר ויותר מעוותות וגסות. בסופו של דבר, השפעתה של תכונת הגבורה האלוקית מושקעת במה שחכמי הקבלה מכנים "גבורות קשות" ואף גורמת להן. הגבורות הקשות הן אמצעי בו האלוקות חבויה כה עמוק עד שכלל לא ניתן להכירה. לפיכך, הרוע האכזרי שבעולם הזה נראה כמנותק כליל מכל תכלית אלוקית ונראה כאילו המאורעות הרעים מתקיימים ופועלים באופן עצמאי.

לשם כך, נשתמש שוב במשל. חישבו על בית דין בו דיינים חכמים ומלאי רחמים עומדים ושופטים אדם שנכשל בעבירה מחרידה. הם מבינים שכדי להשיב את יושרו הרוחני של החוטא, יש להעניק לו מלקות.

דיינים אלו לא רוצים לגרום כאב לאיש. ויתירה מכך: מכיוון שהם חכמים כל-כך, הם בטח יכלו למצוא איזו עילה טכנית כדי להעניק חנינה לאותו אדם, לחסוך לו את העונש הפיזי ולהם את הכאב שבגרימת הסבל הפיזי לאדם אחר. אך מכיוון שהם מבינים שמלקות אלו הם לטובת הפושע, הם מתעלמים מרגשותיהם האישיים ומוציאים את פסק הדין.

עד כה יש רק אהבה, חמלה והבנה. אך לא השופטים מבצעים את פסק הדין אלא פקיד שמונה לכך. הוא לא היה שותף להתלבטויותיו הפנימיות של השופט והוא אינו יודע כלום על האהבה, החמלה וההבנה שמהווים מקור וגורם לעונש. עבודתו היא לתת מלקות וחשוב לך אך ורק הביצוע הטכני של העבודה. בשלב זה של הפרוצדורה, השופטים כבר אינם בגדר מציאות. בחלקו של הפקיד – שאינו יודע ואף לא איכפת לו מדוע נצטווה להלקות דווקא אדם מסוים זה - נופלים העוצמה והסמכות לתת מלקות מרגע תחילת התהליך.

חכמתם וחמלתם של השופטים עומדים בבסיס העונש עצמו. אך דווקא בשל תכונות אלו, הם לא ראויים להיות אלו שמבצעים את פסק הדין. כדי שהמלקות יהיו אפקטיביות וישיגו את התוצאה המבוקשת, כלומר, טיהור והתנקות של הנשמה, צריך שמי שייתן אותן יהיה אדם שהרגישויות המעודנות והטבע האמפטי הנדרשים למקצוע השיפוט – לא מעכבים בעדו. על כן, האדם האידיאלי דרכו ניתן ליישם את הוראות השופטים הוא אדם השונה מאוד מן השופטים עצמם.

בדומה לכך, תכונת הגבורה האלוקית, שהיא התגלמות מיוחדת של אהבתו ודאגתו של אלוקים, מן ההכרח שתיראה כמרוחקת מן הסבל לו היא גורמת. אילו היינו מסוגלים לראות את יד אלוקים בכל מה שעובר עלינו, לא היינו מושפעים מסבלנו כל-כך שכן היינו רואים בכך את החסד הגלוי. דווקא בשל הסתתרותו לכאורה של האלוקים אנו חווים משבר רוחני שמכריח אותנו להתנקות ולהיטהר.

לפיכך נציגי הסבל בעולמנו הם חלק מן המהטרה הקריטית להסתיר את החמלה האלוקית המצויה בלב לבן של כל הסערות. אולם במציאות, אין הן יותר מאשר כלים בידי הרצון האלוקי ואין להן סמכות עצמאית או קיום משלהם.

גוף ונשמה

כל זה טוב ויפה, אך בעיה חמורה אחת נותרה בעינה. במשלים שהוצגו לעיל, הסובלים שורדים את סבלם ומפיקים ממנו תועלת. הילד שניצל מהתחשמלות יכול כעת לגדול ולנהל חיים מועילים ויצירתיים. מי שהיה פעם עבריין או חוטא, השתנה אחרי שהוסר ממנו עול חטאו והפך לחבר שווה ערך בחברה.

אך מה עם אלו שלא שורדים את הליך הריפוי? כיצד יכולים יהודים שנהרגו בידי היטלר, המחבלים או פרעות תרפ"ט להפיק תועלת כלשהי מן ההתנסות הזאת?

התשובה לכך פשוטה למדי: הבסיס עליו מושתתת השאלה הוא מוטעה. יהודי לא מת ולעולם לא ימות. הנשמה האלוקית שהיא מציאותו של היהודי היא נצחית ולא מתה לעולם. רק הגוף בו שכנה הנשמה, כלומר, נסיבותיו של היהודי, נתון לשינויים.

הנשמה מסוגלת להתקיים במגוון רב של רמות ומישורים (בעולם הזה, בגן עדן התחתון, גן עדן העליון וכו'). עם זאת, הנשמה עצמה כחלק אלוקה ממעל ממש היא נצחית ובלתי משתנה. ככל שהדבר נוגע לנשמה, הרי הנסיבות המשתנות פירושן יותר ויותר התגלויות נשגבות של עצם מהותה.

יתר על כן, פרידתו של היהודי מן העולם הזה היא זמנית בלבד. חיפושיה של הנשמה אחר הגשמה עצמית מוחלטת מגיעים לשיא בעת תחיית המתים. לפיכך ה"מוות" הוא אחד מן הסוגים הרבים של פגעים ארציים בני-חלוף שאותם חווה הנשמה על מנת להגיע להתעלות, לשלמות ולאושר עילאי.

כל זה כבר ברור לגמרי לאותם יהודים שכיום כבר לא כבולים אל הגוף. אף שאלה בינינו השוכנים בעולם הפיזי עדיין צריכים להתמודד עם בעיית הסבל והרוע בעולם, נשמות רואות שאין כל רע שמגיע מלמעלה. מי יתן ובקרוב ממש נזכה כי הטוב האלוקי יתגלה לעיני כל.