פרדי ברוד בראיון עם הגב' רחל בולטון - 'תעצומות'

ראש השנה בפתח, וכולנו רוצים להשתנות, להיטיב את דרכינו, להיות טובים יותר מהשנה שעברה.

מה גורם לאדם לבצע בפועל שינוי בחייו? – שינוי מגיע בדרך כלל אחרי כאב או קושי. מכאן אפשר ללמוד שכאב מקדם ומשמש כזרז לחיינו. אנחנו אמנם לא רוצים כאב, אבל לא שואלים אותנו... משמים נותנים לנו כאב כדי שנזוז מהמקום שבו אנו מצויים.

אנחנו צועקים: "שייקחו מאיתנו את הכאב ברגע זה! אנו מבקשים שהכל יסתדר", אך אם נבין שמטרת הכאב היא להצמיח, לא נתייחס אל הכאב בחשש, אלא נביט בו בעיניים וננסה ללמוד מה הוא רוצה ללמדנו.

העולם הזה הוא תהליך. כל מה שעובר וקורה בחיינו, צריך לגרום לנו לרצות להשתנות, ואת השינוי, כמובן, לא מבצעים בחדר ממוזג, על כורסא, עם כוס קפה ביד...

הקב"ה אמר לאברהם: "לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך" – הוא אמר לו: עזוב את כל מה שאתה מכיר, זנח את ההרגלים, את המוכר והקבוע, ורק אז ארבה את זרעך ותהיה לעם. ולעניינו נוכל להסיק מכך: אי אפשר להישאר במקום ולחולל שינוי.

תהליך השינוי

אתם מחליטים להיכנס לתהליך של שינוי. קודם כל אל תרוצו לספר לבני הבית על כך. אינכם רוצים שהם יעמדו עם סטופר ביד ויעקבו אחריכם... אם אתם חייבים לשוחח עם מישהו, דברו עם ידידים טובים שיוכלו לתמוך בכם.

באיזה תחום אתם מעוניינים לחולל שינוי? – בכל תחום, השינוי יבוא בהדרגתיות, כי זהו תהליך.

לדוגמא: אם החלטתם לעבוד על מידת הכעס. ברור שההחלטה לא תאפשר לכם לקום בבוקר כמו אדם חדש שלעולם אינו כועס. עבודה עצמית פנימית דורשת השקעה של כוחות הנפש, ואינה מגיעה ב'הוקוס-פוקוס' שמביא לשינוי מהותי מיידי. בתהליך יש קודם שינוי של פחות שעות כעס ביממה, כעס מבוקר יותר ופרופורציות מתי להשתמש בכעס ועד כמה.

לפני שלושים ותשע שנה חזרתי בתשובה, אך היו לי מדי הרבה 'אורות'. הלימוד לא הביא אותי לשנות את האופי שלי. לא השתחררתי ממידת הכעס, למשל.

שוחחתי על כך עם רב. אמרתי לו: "אני רוצה שתיקח ממני את הכעס!". הוא צחק ושאל "את אוהבת את הכעס שלך?" התפלאתי: הרי כעס הוא עבודה זרה. תהיתי מדוע נשלחתי אליו, ועברו שנים עד שקלטתי והפנמתי את דבריו של הרב: כדי לעבור שינוי ולהשתחרר מן הכעס, עליי להכיל אותו קודם כל.

מתנות

קיבלתי מבורא העולם שלוש מתנות נהדרות:

כעס, שליטה ופתיל קצר.

מדוע אני קוראת לתכונות אלו מתנות? איך תכונות שליליות (לכאורה) הן מתנות? כעס ופתיל קצר – משפילים אותי, ואילו השליטה רומסת אחרים.

נדבר על שליטה.

בעבר, כאשר ילדיי היו מגיעים הביתה, לפני שהתחילו לספר מה היה היום בתלמוד תורה, כבר ידעתי כיצד לעזור ומה לייעץ. היום, לאחר שהתחלתי לחולל בי שינוי, אני קשובה בכל זמן הדיבור. בסוף אני שואלת את הילד אם הוא רוצה עצה. אחד הילדים ענה: לא, רק רציתי לספר...

אני מלמדת בסדנאות 'תעצומות' שמי שצודק – בודד. זה אומר שהוא לא מכיל את השני, שאין לשני מקום אצלו.

ומדוע אני קוראת לרצון לשלוט מתנה? משום שאלמלא זה, לא הייתי מחפשת שינוי. והקב"ה יודע איפה להכות אותי חזק, דווקא במקום הכואב ביותר – במשפחה.

חשבתי שכולם חייבים לעשות מה שאני אומרת, כי אני יודעת מה טוב להם. חשבתי שהחיים הם צ'ק ליסט – רשימת מטלות שעוברים עליה ומסמנים ב-V כל מטלה שבוצעה. כשהיה לי משרד פרסום, היו לי לקוחות רבים ו-35 עובדים, ואני הייתי בטוחה שאני צריכה לעשות רשימות לכל אחד בבית, שהרי אני שעות רבות בעבודה.

האושר זו בחירה אישית

האם מישהו יודע מה זה אושר? – זו מילה ללא משמעות יצוקה השווה לכל נפש.

עבור אם צעירה אושר הוא היכולת לישון לילה אחד ללא הפרעות. אימא אחרת שואפת שבנה יהיה מצטיין בלימודים. היא חושבת שאם רק יצטיין, האושר יבוא אל ביתה...

העובדה היא שהאושר לא רק שאינו יצוק, הוא גם משתנה.

לעיתים, כששאיפה אחת שלנו התממשה, זו שחשבנו שעִם ביצועה נהיה מאושרים לעולם – הגיע נושא שני, משאלה או תמונת מצב, ואז אני חושבת שאם רק הדבר הבא יקרה, אז אהיה מאושרת.

מי אשם בכך? – אולי הוליווד. כי בסרטים הכל בסדר. שם לא מראים לנו חובות בבנק, שם אין צורך להחליף טיטול ולרוקן את פח הזבל.

לעיתים אני חושבת שהעולם הוא סרט ואני הבמאית.

אני מדמיינת את שולחן השבת שלי: רוגע, שלווה, כל בני המשפחה יושבים בשלום ורעות, דברי תורה וניגונים משובבי לב.

ובפועל, מגיעה שבת. נכד אחד לא מפסיק לבכות. אחד מבניי מעיר לאחיו שישתיק את בנו, הוא עונה לו בכעס, כל הסרט שהצטייר במחשבתי התמוסס.

והנה דוגמא נוספת: לא אחת הייתי שבה הביתה מהעבודה. במחשבתי ציירתי לעצמי שאני נכנסת הביתה, הילדים לבושים בפיג'מות, כולם כבר צחצחו שיניים. הם רצים לקראתי ושואלים "איך היה אימא?". כולם מתגעגעים אליי...

פתחתי את הדלת. במציאות, כנראה שהקב"ה לא קרא את התסריט שלי... השיש החלבי מרוח בטונה, שכחו לקנות חלב, על השיש השני השאירו את צנצנת הקפה פתוחה.

על התגובה שלי לא אספר. אודה רק שאחרי זמן מה, הילדים למדו שכאשר הם שומעים את הרכב שלי נכנס לחצר הבית, כולם נעלמים, כל אחד לחדרו ולעיסוקיו. הם למדו שעדיף לא לשמוע אותי נכנסת, וידעו שמי שיגיד לי שלום ראשון, יחטוף את כל הכעס על קבלת הפנים המאכזבת שקיבלתי. על תמונה שציירתי לעצמי שלא התממשה.

ואילו היום, למדתי לוותר על רצוני להיות תמיד צודקת. מי שצודק עלול להיות בודד מאוד. למדתי ששום דבר אינו חשוב, אלא שבני משפחתי יהיו מרוצים.

נכון שהדבר מצריך עבודה רבה, אך החכמה היא להודות לה' בכל מצב.

הבגדים זרוקים? – תודה לה' שיש לי גב להתכופף, תודה על מכונת הכביסה ותודה לה' גם שלבן שלי יש מכנסיים.

כי שום דבר אינו מובן מאליו.

אתמול התקשרו חברים והודיעו שהם מגיעים לבקר. מייד הוצאתי מספר מצרכים כדי לאפות עוגה. אבל כאשר ראיתי את מצב המטבח, הבנתי שעוגה כבר לא אספיק לאפות. הכנסתי את המצרכים בחזרה לארון ומתוך בחירה החלטתי לנקות את המטבח.

והנה תמצית ההבדל:

זה נכון שאני מעדיפה לחזור הביתה מיום עבודה אל מטבח נקי. אבל אחרי השינוי שעשיתי, ניקיון המטבח לא נעשה על ידי כקרבן, אלא מתוך בחירה. כאשר הבחירה נעשית מרצון, היא מלווה בשמחה, בניצול אנרגיות נקיות ושמחות.

אנחנו יכולים להיות שמחים ומאושרים מתוך בחירה.

אושר, משמעו לראות את מה שיש ולא את מה שאין, או את מה שאת רוצה שיהיה. אושר משמעותו להודות לה' על מה שנתן: הבעל הזה, האישה הזו, הילדים האלו, וכל מה שיש לי.

כולנו הגענו לעולם הזה כדי לעשות עבודה. אנחנו בוחרים כיצד לעשות את שיעורי הבית. נהיה מרוצים ממה שיש לנו ונוותר על הקיטורים שבמילא מרעים מאוד לגוף.

ברגע שעשינו בחירה – אנו משוחררים, בני חורין..

פעם הגיעה אליי משפחה לשבת. בת השתים עשרה ניגשה אליי: "אולי תגידי לאימא שלי איך מכניסים את השבת בשקט? – אצלנו בבית מתח וצעקות לפני כניסת השבת"...

מעשינו במהלך החיים הם בחירה. הם לא מוכתבים לנו, ועלינו לקחת אחריות להחלטות, מתוך שמחה וללא דאגה.

היום יודע כבר כל העולם שהדאגה משתקת, הורסת את הבריאות ולגמרי לא עוזרת. הדאגה מסוגלת להכניס אותנו למצוקה רגשית. מישהו אמר פעם שבמילה דאגה קיימות האותיות א', ג', ד', ה' – לפי סדר האותיות חסרה במילה האות ב'.

הסיבה לכך היא משום שהאות ב' מסמלת את הביטחון בה'. ברגע שיש ב'-ביטחון, המילה דאגה לא קיימת.

לאהוב את עצמנו

הקב"ה מנהל את העולם והוא זה שמחליט אילו איתותים לשלוח לנו כדי שנבין מה הוא רוצה מאתנו. גם אני קיבלתי הרבה מכות עד שתפשתי שבעצם העבודה שלי היא לאפשר לקב"ה להראות לי מה עבודתי בעולם.

אחד הדברים שחשובים לאדם זו אהבה. אדם רוצה שיאהבו אותו, ולשם כך הוא מוכן לעיתים לשלם מחיר כבד.

האמת: לא צריך לשלם. תאהבו את עצמכם משום שאדם לא יכול לתת משהו שאין לו. כולם רוצים שיתנו להם, אבל אם אתם רוצים להעניק אהבה לבני המשפחה, ממה תתנו להם אם אינכם אוהבים את עצמכם?

צאו מתוך הנחה שאף אחד לא אוהב אותנו ולא יאהב אותנו. כל אחד עסוק בעצמו ודואג לעצמו. תאהבו את עצמכם, היו מלאים בתודה לבורא העולם על מי שאתם, על חלק אלוק שלך, ואז תראו כמה העולם מקסים.

בעבר הייתי פותחת את הדלת בבוקר, ועם קומי מייד "אימא, אני צריך 50 ₪". רציתי אהבה, רציתי לקום לחיוך, לחיבוק. עוד לא הספקתי להתעורר וכבר חשתי מרוקנת.

מה הדרך הנגדית? – לקום בבוקר, להביט במראה ולומר (כן, ממש לומר לדמותך שבמראה) "אני אוהב/ת אותך!"

אם אתם יוצאים מלאים באהבה עצמית אל בני המשפחה, אף אחד לא יוכל לרוקן אתכם. כפי שמכונית זקוקה לדלק, גם אתם זקוקים לתדלוק. עם מה אתם נוסעים? האם אתם יוצאים לדרך במחשבה שכולם יעניקו לכם? אבל הם מחכים שאת/ה תעניקי להם... אם תדאגו למלא את המצברים שלכם – אמרו לעצמכם רק מילים טובות ואל תפסיקו להודות לה'.

המוח שלנו מבין את המילים הנאמרות לו. אם נגיד שוב ושוב "איזה טיפש/ה אני", הוא יקלוט את זה ויממש. שחררו רגשי אשם שאינם מועילים לשום דבר ודעו: אין אנשים מושלמים. יש כאלו שעושים ככל יכולתם.

לכולנו יש עבודת שליחות בחיים. כל שנותר לנו הוא לבצע את המוטל עלינו, לשמוח ולרקוד.

שמעתי ששאלו פעם את אחת הרבניות "מה הרגע המאושר ביותר בחייך?" והיא ענתה "הרגע!".

כל עוד אני חיה ונושמת, כל עוד אני הולכת על רגליי – זה הזמן לרקוד.

אם עכשיו אינני מסוגלת להיות מאושרת, אז מתי? הרי תמיד יהיו דברים שמסוגלים לקלקל, להעכיר. העבודה בעולם הזה היא לחזור הביתה, אל הנשמה האלוקית שאינה מתחשבנת, אינה קנאית.

יהי רצון שנצליח לעבור את התהליך של העולם הזה מתוך שמחה, הן בביתנו הפרטי והן בבית הכללי, בעולם. ואת השנה החדשה נעבור מתוך שינוי, ובשמחה והודיה לה'.