השבועה

בטרם יצאו ממצרים, היה על משה רבינו לעשות משהו חשוב: לקיים שבועה עתיקת יומין.

עשרות שנים קודם לכן, על ערש דווי, ביקש יוסף מאחיו כי יישבעו לו שכאשר צאצאיהם ייגאלו וייצאו ממצרים הם יטלו את עצמותיו עמם. כעת שהגיעה השעה לצאת ביקש משה לקיים את השבועה.

וכך נאמר בתלמוד1:

כאשר עם ישראל כולו היה עסוק בביזת מצרים, משה עצמו התעסק במצוות וחיפש את עצמותיו של יוסף הצדיק.

וכיצד ידע משה היכן נמצאות עצמותיו של יוסף?

סרח, בתו של אשר, הייתה אישה זקנה שחיה עוד מימי יוסף. "האם את יודעת היכן קבור יוסף?" שאל אותה משה רבינו. בתשובתה היא סיפרה לו כי לאחר מיתת יוסף הניחו אותו המצרים בארון של מתכת והשליכו אותו לתוך מימי הנילוס כדי שגופתו תביא ברכה אל המים.

הלך משה אל שפת הנילוס וקרא בקול:

"יוסף, יוסף! הגיע העת שנשבע הקדוש ברוך הוא כי הוא יגאל אותנו, והגיעה העת לקיים את השבועה שהשבעת את ישראל! אם תראה היכן אתה נמצא, נוכל לקיים את השבועה; ואם לא, אנו פטורין ממנה."

מיד צף ארונו של יוסף ועלה על פני המים.

ודיעה נוספת בתלמוד אומרת כי ארונו של יוסף היה מונח בקבר מלכים גדול בין ארונות שונים, ומשה לא ידע באיזה ארון הוא קבור. משה עמד בפתח הקבר וקרא ליוסף להראות את מקומו, ארונו של יוסף רעד וכך ידע משה כי זהו ארון יוסף.

ומסיים התלמוד:

בכל השנים בהם עם ישראל נדד במדבר, היו נודדים עמם שני ארונות – ארון הברית בו היו הלוחות והארון בו היו מונחות עצמותיו של יוסף. כאשר העוברים והשבים היו מביעים תמיהה האם נאה להוביל את ארון האלוקים יחד עם ארונו של מת, אמרו להם כי נאה וגם יאה שכן קיים יוסף את כל מה שכתוב בתורה.