בימי מלכות רומי, נגזרה גזירה על עם ישראל שלא ישמרו את השבת, לא ימולו את בניהם ולא ישמרו את דיני טהרת המשפחה.

אחד מחכמי ישראל בשם רבי ראובן איסטרובלי ביקש לסכל את הגזירות. הוא התחזה לרומאי והלך להשתתף בדיונים בבית המחוקקים.

כשהגזירות עלו לדיון, ביקש רבי ראובן את רשות הדיבור.

"אדם שיש לו אוייב, האם הוא רוצה שהוא יהיה עני או עשיר?" שאל אותם.

"עני, כמובן" השיבו לו.

- "אם כן, הרשו ליהודים לשמור את השבת שכן כך הם עובדים רק שישה ימים בשבוע ומרוויחים פחות כסף."

ראו הרומאים את ההגיון שבדבריו וביטלו את הגזירה. אך רבי ראובן לא הסתפק בכך.

"אדם שיש לו אוייב, האם הוא מעדיף שהוא יבריא או יחלה?"

- "יחלה, כמובן."

- "הרשו ליהודים למול את בניהם ולהחליש אותם!" הציע.

גם הצעה זו התקבלה.

"והאם הוא מעדיף שהאוייב יתרבה או יתמעט?"

- "יתמעט."

- "אם כן, הרשו ליהודים לשמור את דיני טהרת המשפחה האוסרים על קיום יחסים כשבועיים בחודש, ובכך תמעיט את סיכוייהם להתרבות."

חיש מהר התפשטה הבשורה בקרב היהודים על כך שהגזירות התבטלו. אבל השמחה לא ארכה זמן רב: הרומאים גילו כי רבי ראובן היה יהודי מתחזה והם השיבו את הגזירות לקדמותם.

חכמי ישראל החליטו לשלוח את אחד מגדולי החכמים, רבי שמעון בר יוחאי, כדי לבקש מן הקיסר שיבטל את הגזירות.

בדרך לרומי ראה רבי שמעון שד בשם בן תמליון שהציע לסייע לו בשליחותו. רבי שמעון ביקש ממנו שהוא יכניס שיגעון בבתו של הקיסר, ורק לאחר שהוא – רבי שמעון – יופיע בארמון, ייפסק השיגעון. כך אכן היה, והמלך אסיר התודה הציע לרבי שמעון להיכנס לחדר אוצרותיו ולקחת משם כל מה שירצה. הוא מצא את הקלף עליו נכתבה הגזירה, קרע אותו לגזרים ושב לארץ ישראל לבשר לעם על כך ששליחותו הצליחה.

(לפי מסכת מעילה, יז)