רינה (שם בדוי), אשה צעירה בשנות השלושים לחייה, זכתה לאחרונה לחבוק בן. כמה שמחה, כמה אהבה, איזה אושר. אך יחד עם רגשות השמחה והאהבה התעוררו ברינה תחושות קשות. תחושות של חרדה, תחושות של פחד.

כל אם חווה את זה ברמות שונות. אחרי הכל, כשנולד תינוק נולדים אתו הדאגה והפחד שלא היו לנו קודם.

אצל רינה הדבר היה שונה. הפחד והדאגה נבעו ממקור אחר. זיכרונות ילדות קשים עלו וצפו.

רינה נוצלה מינית בילדותה.

מנגנונים של הגנה

הדבר שהכי הטריד את רינה הייתה העובדה שבמשך כל השנים שחלפו היא לא התעסקה בזה ודי שכחה מכל הסיפור. אז מה בעצם קרה? ולמה אחרי 30 שנה? ולמה דווקא אחרי שהבן נולד?

בורא העולם בחסדיו הרבים ברא אותנו עם מערכות הגנה המגנות עלינו. מנגנוני ההגנה המוכרים לנו הם הדחקה, הכחשה, השלכה, התנגדות והתקה.

מהם מנגנונים אלה? וכיצד הם פועלים?

מנגנון ההדחקה הוא מנגנון חזק ויעיל מאד. הוא דוחק, כמו במקרה של רינה, זיכרון קשה מהמודע שלנו אל התת-מודע. המנגנון הזה פועל כדי להגן על תחושת הקיום הבסיסית שלנו. חשוב לזכור שהוא דוחק גם מחשבות ורגשות קשים. כאשר אדם מדחיק זיכרון (רגש או אפילו מחשבה קשה) הזיכרון לא נעלם, הוא חי וקיים רק מודחק באיזה פינה במוחנו. המנגנון טוב כל עוד הוא עוזר לנו לעבור את התקופה הקשה. לאחר מכן הוא הופך להיות מסוכן מכיוון שניתוק מחלקים שונים מחיי הנפש שלנו פוגם בעצם בשלמות נפשנו עד כדי כך שזה יכול ליצור מחלת נפש וכמובן גורם לאדם לבחון את חייו בכלים פחות אובייקטיביים.

מנגנון ההכחשה הוא מנגנון חזק ביותר בתקופת הילדות. כאשר ילד קטן הוא מרכז העולם ומבחינתו מה שהוא לא רואה ולא מאמין בו לא קיים.

גם אנשים בוגרים משתמשים במנגנון הזה מסיבות שונות.

לפעמים הם עושים זאת בגלל תפיסה חברתית - אדם שנעלב עלול לטעון שהוא כלל לא נעלב, ואפילו לשכנע את עצמו שהוא אכן לא נעלב למרות תחושת העלבון הצורבת.

דוגמה נוספת: כאשר אדם שרוי באבל השלב הראשון של האבל זה שלב ההכחשה. (אגב גם אחרי גרושים עוברים תקופת אבל שהשלב הראשון הוא השלב האופורי הנובע מהכחשה). מחקרים מורים שבזכות המנגנון הזה אנשים יכולים להתמודד במצב מלחמה או להציל אנשים (גם זרים) תוך סכנת עצמם וזאת מכיוון שהם מתכחשים באותו הרגע לסכנה הנשקפת לחייהם עצמם.

מנגנון ההשלכה הוא אותו מנגנון שהבעש"ט הקדוש קורא לו 'הזולת הוא הראי'. האדם משליך את הצדדים השליליים באישיותו על הסובבים אותו ע"י שהוא מייחס אותם לאחרים הוא אינו רואה את זה אצלו.

מנגנון ההתנגדות עובד מצוין כאשר אדם מרגיש מותקף. כאשר אדם מצוי תחת ביקורת, הוא יתנגד לכל מה שיאמרו לה גם אם זה נכון במאת האחוזים. (בני זוג יכולים להחליט יחדיו על משהו מסוים אך אחד מהם יתעלם מההחלטה כיוון שהיא נעשתה תוך ביקורת עליו/ה). מנגנון זה גם מופעל מפחד לשינוי. זוגות הבאים לייעוץ, למרות שהם מבינים היטב שהמצב לא טוב והם צריכים לשנות אותו, עלולים לדחות כל רעיון שיעלה על הסף וזאת בשל הפחד מהשינוי (התנגדות יכולה להתבטא בדרכים שונות כמו איחור לפגישות, ביטול של הרגע האחרון וכדומה).

מנגנון התקה זה המנגנון שעל ידו אנו מעבירים את המטען הרגשי שלנו מהאובייקט האמתי לאובייקט אחר. למשל: גבר חוזר מהעבודה כעוס מכיוון שהבוס שלו איים עליו בפיטורים אך הוא מוציא את כעסו על ילדיו ואשתו. ילד שב הביתה כועס ומושפל כי מישהו הכה אותו בבית הספר אך הוא מכלה את זעמו באחיו הקטן. ככל שאדם יותר מודע לעצמו ולסביבתו, ככל שלאדם יש יכולת להכיל את עצמו ואת הסובבים אותו (אינטליגנציה רגשית גבוהה יותר) ככל שלאדם יש יכול לשיים (להעניק שם) לרגשות שלו וככל שאדם יכול לקחת אחריות על מעשיו הוא פחות ופחות ישתמש במנגנון הזה.

מה שקרה לרינה היה שבמשך השנים - כדי לשרוד ולחיות חיים נורמליים - היא הדחיקה את הזיכרון הקשה של הניצול המיני שחוותה. רינה בעצם הכניסה לתוך איזה "קופסה" את הזיכרון ודחפה אותו עמוק עמוק לתת המודע שלה.

אבל הזיכרון לא נעלם. הזיכרון לא מתמוסס. הזיכרונות תמיד שם.

לעתים אדם יכול לזכור את המעשים אבל הוא מדחיק את הרגשות, את הריחות, המגע, הצבעים, הקולות, הוא אכן זוכר ויש תמונות שמדי פעם עולות אבל מנותקות מרגשותיו. לאנשים בריאים בנפשם, הזיכרון יעלה ומערכת ההדחקה "תוותר" ובעצם תיפתח כאשר האדם יכול להתמודד עם זה אך לא קודם לכן. בדרך כלל כאשר הדברים עולים והאדם מדחיק שוב, יהיה איזה טריגר שיעזור לדברים לעלות באופן כזה שהוא יהיה חייב להתמודד אתם.

במקרה של רינה נולד לה בן. הזיכרונות עלו ויש לה פחד מובן שבנה לא ייפגע. במיוחד אם היא נפגעה על ידי בן משפחה שעדיין בסביבתה וסביבת בנה. יתכן שזיכרון מודחק יעלה דווקא בתקופת רגיעה, בתקופה בה אדם מרגיש בטוח ומוגן.

בכל מקרה, כאשר הדברים עולים, אין צורך להדחיק אותם שוב אלא לעבד אותם.

כמה דברים על הנושא

אם כבר עסקנו בסיפורה של רינה, הנה כמה פרטים חשובים מאוד בנושא ניצול מיני.

ניצול והתעללות מינית בילדים הוא נושא מאד מאד כאוב ולצערנו אנחנו שומעים על יותר ויותר מקרים של התעללות מינית בילדים. אין ספק שכיום כלל ההורים, גם כאלה שלא חוו התעללות וניצול אכזרי כזה, יותר חוששים לשלום ילדיהם ויותר נזהרים ומזהירים מאשר בעבר.

למרות שברור שמאז ומעולם היה ניצול מיני של ילדים, בשנים עברו ילדים שיחקו למטה בשכונה עד הערב, ביקרו חברים וחברים ביקרו אותם באופן ספונטני ובכלל הדלתות היו פתוחות. כיום המצב שונה. הורים מעדיפים שהילדים יישבו בבית וכל ביקור אצל חברים חייב להיות מתואם. שלא לדבר שכיום פחות ופחות הורים מסכימים שילדיהם יישנו אצל חברים וקרובי משפחה. העולם השתנה.

מחקרים מראים שיותר ממחצית הפגיעות המיניות מתרחשות בתוך המשפחה או על ידי אדם מוכר ואהוב המנצל את האמון של הילד בו. כשמדברים על בני משפחה זה יכול להיות אחד ההורים אב או אם (למרות המיתוסים מסתבר שיש גם אמהות הפוגעות מינית בילדיהן), הורה מאמץ, אח אחות גיסים גיסות דודים דודות בני ובנות דודים.

כשמדובר על מישהו שהוא מחוץ למשפחה, בדרך כלל זה חבר של ההורים, שכן קרוב, חבר של האח, מורה, נהג ההסעות או הבייבי סיטר, בכל אופן זה יהיה מישהו שמוכר ואהוב על ידי הקרבן, מישהו שהוא סומך עליו ומאמין בו. שאר הפגיעות יהיו ע"י אדם זר שיצר קשר רק עם הילד ובני משפחתו של הילד לא יודעים על קיומו. ולעתים יהיו פגיעות ע"י זר מזדמן באופן ספונטני בגן השעשועים, בחדר המדרגות, גינה חשוכה.

חשוב לזכור שילדים מועדים לפגיעות מיניות מכיוון שהם תמימים ומאמינים בבני אדם. לכן הם יכולים ליפול בפח וללכת אחרי אדם זר שמציע ממתק, מבקש שיראו לו את הדרך לרחוב כלשהו או מבקש עזרה בסחיבת סל (כיום כבר לא מספרים בגני הילדים את הסיפור של חנה'לה ושמלת השבת מכיוון שחנה'לה עוזרת לאדם זר והולכת אליו הביתה). ילדים לא יכולים להגן על עצמם ולכן לא יכולים להפסיק את הניצול וההתעללות. לעתים הניצול אגרסיבי וילדים נכנעים מכיוון שאינם מספיק חזקים. לילדים אין שליטה על גופם והם מגיבים למגע נעים (לעתים הניצול אינו אלים כלל וכלל) ואז עולות בהם תחושות קשות של אשמה ובושה.

חשוב לזכור שגם תינוקות שאינם מבינים מה קורה אתם וגם קטנטנים בני שנתיים שלוש לא בנויים לקשר מיני. הם אינם ערוכים לכך מבחינה נפשית פסיכולוגית וגם אם אין להם זיכרונות כמו של ילד גדול יותר, הזיכרון מוטמע בגוף. מה שיגרום להם לבעייתיות עם הזמן ביחסים אינטימיים בגלל עוררות יתר בשלב מוקדם בחייהם.

הסימנים

ישנם סימנים פיזיים שהם תוצאה של פגיעה מינית. כאשר ילד/ה מדמם באברים המוצנעים בגופו, שטפי דם בעכוז או בטן תחתונה, שפשפות בירכיים ואברי המין, פטריות או גרד במפשעות פי הטבעת ואברי המין, הפרשות, קושי בהליכה או בישיבה, פטריות בחלל הפה, קושי בבליעה ותחושת מחנק לעתים קרובות, עליה קיצונית מאד או ירידה קיצונית מאד במשקל. בכל מקרה יש לפנות לרופא שיבדוק את הילד. לרופאים יש את היכולת לאבחן ושאול את השאלות הנכונות. סימנים נוספים: תחתונים מלוכלכים, מוכתמים, קרועים, מדיפים ריח רע, ילד שחוזר עם בגדים קרועים.

מבחינה רגשית יהיו שינויים בהרגלי החיים של הילד. למשל ירידה בלימודים, חוסר יכולת להקשיב, הסתגרות בתוך עצמו, סירוב להשתתף בפעילויות חברתיות ובפעילויות בבית הספר אחה"צ. ילד יכול להראות סימני דיכאון עצבות חרדה, חוסר ביטחון, דריכות, עצבנות, הדימוי העצמי שלו יורד, נסיגה להרטבת לילה ולמציצת אצבע. דיבור על התאבדות.

וקצת סטטיסטיקה:

14% מהקורבנות יגלו התנהגות אלימה כלפי ילדים חלשים מהם, 13% מהילדים יסתבכו ויהיו מעורבים בהתנהגות עבריינית עם בני גילם (סחיטה, איומים, גנבות), התנהגות פרנואידית, פגיעה עצמית (כוויות, חתכים, גזירת השיער), שימוש באלכוהול וסמים פי 10 לערך יותר מבני נוער אחרים. בהלה מנגיעה פתאומית, חוסר אמון בזולת, חשוב לדעת שלעתים ילד יפתח התנהגות טובה ומרצה באופן אובססיבי (אם אני יהיה ילד טוב לא יפגעו בי).

אצל ילדים צעירים בני 4 עד 10 יתכן שיתגלו פחדים פתאומיים שלא היו קודם ביחס למקומות או אנשים ספציפיים וניסיון להתרחק מהם בכל דרך אפשרית. ילדים יחזרו הביתה עם כספים או צעצועים ומשחקים שלא ברור מהיכן הם הגיעו. ילדים יספרו משהו לא ברור על חבר חדש. יגידו שיש סוד ולא יסכימו לספר עליו. ילדים יציירו אנשים עם אברי מין מובלטים דמויות מעוותות או מבוגר וילד במצבים שונים.

הפגיעה המינית פוגעת בילד באופנים שונים. הוא מאבד את הילדות שלו, מאבד את היכולת ללמוד ולשחק כמו כל ילד אחר, מאבד את האמון בזולת, מאבד את הביטחון שלו בעצמו, ובבגרותו קשה לו ליצור מערכת אינטימית עם בן זוג.

הנפש של הילד משקיעה הרבה מאד אנרגיה בהדחקת הסיוט. מאחר ולכולנו יש 100% אנרגיה, כאשר מושקעת אנרגיה גדולה בהדחקה יש פחות כוחות להשקיע בדברים אחרים לכן זה גם מעכב התפתחות וצמיחה בתחומים שונים.

בעידן האינטרנט הסכנה הפכה להיות גדולה יותר. ילדים חשופים לתכנים מיניים יותר מבעבר ופסיכולוגים מגדירים את החשיפה לתכנים האלה כפגיעה מינית שהשלכותיה דומות ובחלקן זהות להשפעות של הניצול וההתעללות המינית הנעשית בפועל בין הקורבן למתעלל. לכן חשוב לשים לב לסימנים ולנורות אזהרה כמו: האם יש חומרים בעלי אופי מיני לא ראוי במחשב של ילדיכם? האם כאשר אתם נכנסים לחדר הילד מחשיך מיד את צג המחשב או סוגר אותו בבהלה? האם הילד מקבל שיחות טלפון או אימיילים מאנשים לא מוכרים? מומלץ ביותר למקם את המחשב במרכז הבית רצוי בסלון או בכל מקום שיש תנועה של אנשים. ולא, אל תפחדו לבדוק מה יש במחשב של ילדיכם.

כיצד להגיב

התגובה הראשונה שלנו כהורים או כמורים או כל אדם מבוגר שהילד מספר לו שמשהו קורה, תשפיע על הילד ועל ההתמודדות שלו עם מה שקרה.

רינה לא סיפרה לאף אחד מבני משפחתה, עד היום, 30 שנה אחרי על הניצול המיני שעברה בילדותה.

חשוב ליצור תקשורת טובה עם הילדים שלנו כדי שירגישו שיש להם על מי לסמוך. ילד יספר להוריו וישתף אותם כאשר הוא יודע שיהיה מי שיתמוך בו. לעתים ילד ירמוז ויפזר רמזים אולי יספר על מישהו אחר וזאת כדי לבדוק את התגובה של ההורים (מורה או כל מבוגר אחר). כאשר ילד מספר או מדבר על הנושא הדבר הראשון שעלינו לעשות זה להקשיב לו עד הסוף ובשום אופן לא להיבהל ממה שהוא יגיד. אנחנו המבוגרים כאן, זוכרים? חשוב לתת לו לדבר ורק לחבק וללטף. לא לכעוס, לא לשאול יותר מדי שאלות ובטח לא להגיד לו משפטים כמו: "אבל אמרנו לך להיזהר" או "למה לא סיפרת עד עכשיו"? או "למה לא התנגדת? צרחת? ברחת?". בשלב הראשוני פשוט להקשיב ולחבק.

באופן טבעי להורה קשה להכיל סיפור כל כך קשה ולעתים ההורה ישתמש במנגנון ההכחשה. זה יהיה כל כך קשה שהוא לא יאמין לילד שלו. (יש מקרים בהם המשפחה יוצאת נגד הילד בהאשמות שהוא הורס את המשפחה).

כאשר ילד מספר לכם על פגיעה מינית או שאתם מזהים סימני מצוקה אל תפחדו. תפנו לרופא הילדים, למשטרה, לרווחה או לאל"י (האגודה להגנת הילד מס' הטלפון שלהם הוא: 036091920) שמטפלת בדיוק במקרים מסוג זה.

ואם אתה נער או נערה שחווים או חוו ניצול הטרדה או התעללות מינית אל תשמרו את זה לעצמכם. תפנו למישהו מבוגר שאתם יכולים לסמוך עליו או התקשרו לאל"י 1-800-22-3966. עשו זאת גם אם מדובר בחשש בלבד ואין לכם מידע בטוח שאכן קרה משהו.

*******

מאז שהזיכרונות עלו והציפו את רינה, היא חיה אותם ביום יום. היא חיה עם הבושה והפחד, עם ההשפלה הכעס וחוסר האונים.

במצבים כאלה הדרך היעילה ביותר היא לדבר על כך עם מישהו קרוב שמסוגל להקשיב ולהכיל את זה יחד עם זאת כדאי במקרים כאלה לפנות לייעוץ מקצועי לקבלת עזרה בעיבוד הזיכרונות, לקבלת עזרה להתמודדות עם המחשבות והתחושות הקשות ולטפל באותה ילדה פגועה הנמצאת בתוכך. אחרי הכול אף פעם אבל אף פעם זו לא אשמתו של הילד או הילדה.

ובנוגע לילדייך, חשוב כמו כל הורה להזהיר אותם מפני הסכנות. לפתח תקשורת חיובית עם הילדים שידעו שתמיד יש להם למי לפנות. במידה והאדם שפגע בך עדיין בסביבתכם חשוב לא להשאיר את הילדים איתו לבד ולהתרחק ממנו. לצערי הרב, המחקרים מראים שמי שפגע בילדים בצעירותו ולא טופל יפגע בילדים גם בזקנותו. יש לי הרגשה שאם רינה תדבר עם בנות משפחה בנות גילה היא תגלה שהיא לא היחידה.