הנישואין האידיאליים הם נישואים בהם מתקיימת תקשורת בריאה בין הבעל לאישה. אופן העבודה על קשיים כולל משא ומתן, פשרה והיכולת להכיר ב"רגשות" ולקבל אותם, אך להתעלות מעליהם ולהתמודד עם "עובדות".

המציאות של מערכות נישואין רבות היא, שלא כל האנשים מסוגלים ליצור ולקיים תקשורת בריאה. במקום זאת, הם יוזמים שיחות המבוססות על ציניות ועל מתקפות סמויות או גלויות, ונראה כי כל תגובה רק מגבירה את המתח, את הקשיים הבלתי פתורים ואת האכזבות. התפוררות איטית וסמויה זו לא מורגשת לפעמים במשך שנים רבות ואז, לפתע פתאום, אחד מבני הזוג עשוי להתעורר לעבודה שהמרחק ביניהם הולך וגדל וכי ה"חומות" הולכות ומתעבות. דומה שהם מנהלים חיים מקבילים, ללא כל חיבור ממשי.

אם אנשים כאלה יוכלו לפעול יחדיו כדי ללמוד מיומנויות תקשורת ולשוחח זה עם זו מתוך כבוד הדדי, אפשרי בהחלט לשוב ולכונן מידה מסוימת של הרמוניה ביחסים שביניהם. אך מה קורה כשרק אחד מבני הזוג עושה מאמצים ואילו האחר/ת פשוט לא מעוניין כלל בשינוי? כאשר המילים וההתנהגויות הפוגעות הופכות מכאיבות מדי, הצד הבריא יותר במערכת היחסים צריך ללמוד למוסס את המתקפות המזיקות הכוססות בנישואים והמאיימות לפוררם.

כאשר אנו מרגישים מותקפים או נתונים תחת שבט ביקורתו של מישהו, תגובתנו האוטומטית היא להגן על עצמנו בעזרת אחת התגובות הפרימיטיביות הללו, שבתחילה הן אוטומטיות: להיאבק, לברוח או להתאבן.

לדוגמא:

(מאבק): "את כל כך מתוחה ועצבנית!" תגובה אוטומטית: "אם תעזור לי יותר, לא אצטרך להיות מתוחה. אתה ממש כמו אמא שלך – תמיד מבקר ומוצא פגמים ודורש מאחרים להיות מושלמים".

(התאבנות): "למה אתה לא יכול לקחת עבודה נוספת כדי לפרנס את משפחתנו?" תגובה אוטומטית: נסיגה לדממה ולבושה.

(בריחה): "מדוע הבית הזה תמיד מבולגן כל כך?" תגובה אוטומטית: לברוח ולבכות.

מה שנחוץ באמת ברגע של הפגיעה הן כמה תגובות "מוכנות" שיעזרו לך "להחליף הילוכים" ולחשוב על תגובה שתהיה עדינה ופרודוקטיבית יותר, הן עבורך והן עבור בן/בת זוגך. ההצעה הידועה "לספור עד עשר" חשובה, שכן היא משמשת כגשר בין התגובה הנמוכה והאינסטינקטיבית לבין התגובה הגבוהה והרציונאלית יותר. אם תוכל להפחית את תחושת הסכנה, תוכל אף להפחית את תחושת ה"אגרוף" הראשונית ולשמור על "מלחמת המילים" מפני הסלמה. (דרך אגב, כיתרון נוסף, גישה זו עשויה לפעול פלאים גם עם ילדים, המסוגלים להיות כל כך עקשניים בשאלותיהם ו/או בדרישותיהם).

כשמתמודדים עם אנשים שמותחים ביקורת באופן כרוני, עליך ללמוד לעצור את הדחף להגן, להסביר או לתקוף בחזרה. בעוד האדם הביקורתי רוצה לגרום לך "להיכנס למעורבות" באמצעות הצהרות פרובוקטיביות ומאשימות, עליך להימנע מלהשיב בדפוסים של "טוב/ רע", "ניצחון/ הפסד", "הוגן/ לא-הוגן". עליך גם ללמוד להימנע מן החשיבה של "אני יכול לשנות אותו/ אותה". אינך יכול להיות אחראי למחשבותיו, דיבורו ומעשיו של אדם אחר, אלא לאלו שלך בלבד. המחויבות לשלום ושלווה במקום לכוח ועוצמה מהווה צעד רציני לקראת בריאותך הנפשית שלך ובריאותה של משפחתך.

במקום להיכנס למאבק כוחות עם אדם שכל הזמן מאשים, מביש ומתייג, אני מציעה גישה "מרעננת" הנקראת "תגובת פרווה". תכופות, תגובה זו מוציאה את האוויר ממפרשיהם של דפוסים לא-בריאים של מאבק, בריחה או התאבנות. אין הכוונה להיות ציני או להשפיל אדם כלשהו, אלא פשוט לתת אפשרות חלופית טובה לדו-קרב מילולי הרסני. זו תגובה שמאפשרת לך "להרוויח זמן", עד שהפגיעה תחלוף ותוכל לוותר על הצורך בהבנה ובאישור מצד האדם האחר. להלן כמה "תגובות פרווה" להאשמות ודברי ביקורת שונים.

תגובות פרווה

1. האשמה: "אף פעם אין לך זמן בשבילי".

תגובת פרווה:"יתכן שאת צודקת". (אל תגיד את החלק השני – "... ואולי את טועה").

2. דרישה: "אמא שלי מתעקשת שנבוא אליה לפסח".

תגובת פרווה:"לא נוח לי עם הרעיון הזה כרגע". (זה אומר ששמעת, אך שעדיין אינך מוכן להגיב). או "אחשוב על זה". (זה מראה שאינך סתם מבטל את הרעיון או דוחה אותו על הסף).

3. האשמה: "מאיפה קיבלת את הרעיון האידיוטי הזה?"

תגובת פרווה:"אני לא יודעת. (זה בסדר לא לדעת). בהתחלה, את עלולה לדחות תגובה זו מפני שאינך רוצה להיראות טיפשה. אולם זו תגובה שגורמת לאדם האחר להרגיש בעל עוצמה, וזה מה שאנשים ביקורתיים רוצים. את נמנעת מלתת הסברים, שרוב הסיכויים שיביאו למתקפה נוספת. בנוסף לכך, "לדעת שאינך יודעת" זו למעשה צורת הידע הגבוהה ביותר (לפי הרמב"ם)! ענווה היא תכונת אישיות נפלאה, שנהדר לעבוד עליה ולפתח אותה.

4. דרישה: "אתה חייב לקחת עבודה נוספת".

תגובת פרווה:"זה רעיון/ הצעה/ דעה מעניינ/ת". (שימו לב, שכאן שוב אנו מכירים באדם האחר ובדבריו, בלי שנצטרך להסכים אתו. אפשר גם לומר "המממ...." (ולהניד בראשך)... (לפעמים, מספיק לתת לאדם האחר לדעת שאתה שם ולא מתעלם ממנו, ודבר זה עוזר לו לשמור על ראש פתוח, במקום ליצור חומות בלתי חדירות. הדבר עוזר גם לעצור בעדך מלהסתגר בשתיקה עוינת, שהיא סוג נוסף של הסלמה זועמת).

5. השוואות (לדוגמא, מישהו משווה אותך, את ילדיך, את ההופעה החיצונית שלך, את המשכורת שלך וכו', לאלה של מישהו אחר).

תגובת פרווה:"אני לא עוסק/ת בהשוואות. לדעתי הן לא עוזרות בכלל".

6. דרישה: "אני חייבת לדבר איתך מיד".

תגובת פרווה:"אני יודעת שאמרת שאת זקוקה לדבר אתי מיד. אך זה לא זמן טוב בשבילי עכשיו. מה דעתך בעוד שעה?"

7. האשמה: "את לא מחזיקה משק בית או מבשלת כמו אמא שלי".

תגובת פרווה:"גם אני שמתי לב לזה".

לעתים קרובות מאוד, עצם שימת המרחק בין הפעולה לבין התגובה, תביא לכך שהנושא ייפטר בלא כלום, או יונח על המדף לזמן מה, או אפילו יישכח לחלוטין. זכרו, התגובות שלעיל אמורות להיות זמניות – הן נועדו "להרוויח זמן, לתת לך אפשרות להירגע, עד שתוכל/י לגשת מחדש לנושא בלי האשמות, בושות, רגשי אשמה, שיפוטים או מתיחת ביקורת.

שימו לב, שברבות מן התגובות הללו אנו מתמקדים בשימוש במה שנקרא "מסר אני" – בניגוד ל"מסר אתה". במלים אחרות, במקום לומר "את מטורפת" אמור "לא נוח לי עם זה". החליפי את "אתה כל כך עצלן" ב"אינני בטוחה שאני מסוגלת להשלים את העבודה הזו בלי עזרתך".

אכן, יש מעין אתגר מקודש בלקיחת אחריות על עצמנו ובהישארות בתוך "סביבתנו הפנימית" שלנו. הרבה יותר קל ללכת החוצה ולהאשים או לבייש אנשים אחרים, במיוחד כשאנו מרגישים כאילו מוצדק שנעשה זאת!

למרות הכאב הראשוני, הרי ברגע שתלמדו להישאר מכוונים לשליטה העצמית שלכם כשמדובר בתגובה לאחרים, תוכלו למעשה להתחיל ליהנות מן השימוש בכלי רב-ערך זה. להלן כמה דוגמאות לשאלות ולהצהרות שעשויות להיחוות כ"פרובוקטיביות" – כלומר, שהן עשויות להניב תגובות שליליות. כעת הביטו ברשימה בת 7 הפריטים המופיעה לעיל, וראו אם תוכלו למצוא בחירה אחרת לתגובתכם:

למה לא קבעת את הפגישה בזמן הזה?"

"למה לא קבעת את הפגישה?"

"איפה החבאת את המפתחות שלי?"

"אם היה לך באמת איכפת ממני, היית..."

"את לא צריכה להיות עייפה כל כך. כל האחרות מצליחות להתמודד היטב עם הדברים האלה".

"סדרי העדיפויות שלך עקומים לגמרי".

"איך יכול להיות שאתה אף פעם לא מגיע בזמן?"

"למה לא הבאת את הדברים מהניקוי היבש? מה אתה עושה כל היום?"

"ממתי את כל כך קפדנית/ דתייה/ וכיו"ב?"

"למה את לא יכולה לנהל את משק הבית כמו אמא שלך?"

"השמנת מאוד בזמן האחרון"

כמו כל הרגל חדש, ללמוד לוקח זמן. בהתחלה זה עשוי להיראות מסורבל ונוקשה. אנשים רבים אומרים, "אבל זה לא אני! לעולם לא יכולתי לעשות זאת". אין ספק שלוקח זמן להתרגל לדפוסים מילוליים חדשים, והבעל או האישה עשויים להפוך אפילו יותר לוחמניים כשלא יקבלו את התגובה הדרמטית הישנה. עם זאת, אם תמשיכ/י לשמור על המסלול החדש שלך ולהתמקד בשלום ושלווה במקום בכוח ובעוצמה, תגיע/י בסוף לחוויה של הברכה העצומה והיתרונות הכבירים של השליטה העצמית החדשה שפיתחת.