ישנן עובדות חיים רבות שקשה לקבלן. אחת מהעיקריות שבהן היא העובדה שהחיים אינם הוגנים, לפחות לפי תפיסתנו הילדותית את הדברים. מי מסוגל להבין מדוע אנשים מסוימים סובלים מאי-פוריות בעוד לאחרים יש יותר ילדים מכפי שהיו רוצים? כמו כן, איננו יכולים להבין מדוע אנשים מסוימים מקבלים עושר, שכל, מעמד, אישיות תוססת, הופעה נאה והערצה מצד אחרים, ואילו אחרים נכים פיזית או רגשית, לא-אהודים ולא-מוכשרים.

סוג אחד של חוסר שוויון הגורם לכאב גדול הוא "אהבה לא שווה". אהבה לא שווה מתרחשת כאשר אדם אחד, שלו נקרא "המחפש", כמה ליותר אהבה, חיבה וכבוד מאשר אדם אחר, שלו נקרא "המתרחק", רוצה לתת. סיטואציה זו מתרחשת לעתים קרובות בין בעלים לנשותיהם, בין הורים לבין ילדיהם, בין חברים וכן במקום העבודה.

מצוקתו וכאבו של האדם הדחוי נזכרת במספר סיפורים בתנ"ך, כולל כאבם של קין, עשיו, לאה ואחיו של יוסף. כמה קנאה, חרדה ובושה נגרמות כתוצאה מכך שאדם מרגיש שהוא דחוי, לא-רצוי ולא-אהוד?

האדם הדחוי עשוי להתענות בשאלות כמו "למה הוא לא מתקשר אלי?" "למה היא לא מתקשרת לעתים יותר קרובות/ נשארת יותר זמן/ למה היא לא מזמינה אותי?" "מה עשיתי לא בסדר" "היכן נכשלתי?" למן תקופת היותנו ילדים קטנים, אנו מתרגלים לראות את עצמנו דרך עיניהם של אנשים אחרים. אם הם משבחים אותנו על הישגינו, אנו שווים משהו. אך אנו נוטים להסיק, שאם אדם שאת דעתו אנו מעריכים, כמו מורה, הורה, בעל, אישה, ילד או ידיד, אינו משיב לבקשותינו באותה מידה, אזי פירושו של דבר הוא, "אני פחות ערך... אני לא שווה...". אובדן זה של הערכה עצמית עשוי להוביל את האדם הדחוי להתפרץ בזעם, להאשים את האדם המתרחק באכזריות, בחוסר אכפתיות, ובחסימה מכוונת של המזון הרגשי שאנו זקוקים לו כל כך, ואשר מעניק לנו תחושת ערך וביטחון. או שזה יכול לגרום לאדם הדחוי ליפול לייאוש, בהיותו בטוח כי "כנראה שאני לא מספיק חכם, פיקח, מרגש, מושך וכו' כדי להשתייך למעגל המנצח".

אנשים רבים סובלים מחרדה חברתית כתוצאה מדחייה, הזנחה או התעללות. הם פוחדים להתקרב לאחרים, כשהם דואגים, "מה הם יחשבו עליי? מה אם אני אוהב/ת אותו/ אותה יותר משהוא/היא אוהב/ת אותי? מה יהיה אם בהתחלה נאהב זה את זו באופן שווה, אך מאוחר יותר האהבה תיעשה בלתי שווה? מה אם ידחו או ינטשו אותי שוב? בטוח יותר לשמור על היחסים ברמה שטחית ולא להיכנס למעורבות רגשית".

אמנם כאבו של האדם הדחוי ברור ומובן, הרי גם האדם המתרחק סובל כאב. להיות נאהב ולזכות בכבוד מצדו של אדם שאתה מעריך ומעריץ – זה מרגש ומרתק. אך להיות נאהב על ידי אדם שאתה רואה כמפסידן או כמטרידן, זו חוויה שנותנת הרגשה של עלבון וחנק. הנה המחפש המציע לך את מתנות האהבה וההערצה היקרות שלו, ואילו אתה מרגיש אדישות קרה או בוז ורוצה לנער מעליך את הנטל הלא-רצוי, בחשבך, "אני מתרעם על האדם הזה שמנסה להכתיב לי איך אני מנצל את זמני ואת כוחותיי ולאן אנתב את רגשות החיבה שלי. מדוע הוא/היא לא יכול/ה לקבל את מה שאני נותנ/ת לו/לה ולהיות מרוצה עם זה? בשביל מה העיניים העצובות והמאשימות הללו, הגורמות לי להרגיש שמה שלא אעשה אף פעם לא יהיה מספיק? מדוע אני מחויב לאדם החונק, הלא בוגר, המטופש הזה, שלא מסוגל לתת לי את החופש, המרחב והעצמאות להם אני זקוק? כן, אהבה בלתי רצויה היא נטל מעיק ומכאיב.

ככל שהמחפש פולשני יותר, כן ירצה המתרחק לבלות יותר זמן בעבודה או מול מסך המחשב או להוכיח, "את/ה לא יכול/ה לשלוט בי". כאשר המחפש לא מסוגל אפילו לחייך או להנהן בהבנה, הדבר מעצים את רגשות הזעם, ההשפלה והבלבול אצלו. מחפשים משוכנעים תכופות כי "אם אוהב מספיק את האדם הזה, הוא/היא בסוף יאהבו אותי בחזרה. בלתי אפשרי שאוכל לאהוב בעוצמה כזו ולא לקבל כל גמול! אם אתעקש מספיק ואמצא את הטקטיקות הנכונות, אקבל חלק בעושרו (באהבתו) של האדם הזה". הם עשויים להסתמך על המימרה, "כמים הפנים לפנים כן לב-האדם לאדם" (משלי כז, יט). או שהם נותנים אפילו יותר מעצמם, בהסתמכם על הציטטה המפורסמת, "האדם שאתה נותן לו, בסופו של דבר תלמד לאהוב אותו" ("שאף לאמת", כרך 1, פרק 5). מחפשים מנגנים בתודעתם שוב ושוב את המנגינה משיר פופולרי משנות ה-60 – "אני אגרום לך לאהוב אותי! כן ! כן! כך אעשה!" אולם, האמת היא שאין ביכולתנו לעשות זאת.

מה אפשר לעשות עם הכאב?

הצעד הראשון ליציאה מן המבוי הסתום הזה הוא להבין שלדרוש יותר אהבה, הבנה וכבוד מאדם אחר מאשר הוא מסוגל לתת בשמחה וברצון, זהו סוג של עינוי עצמי. אין לנו שליטה על מי אוהב אותנו ואת מי אנו אוהבים. יעקב רחש אהבה מיוחדת לרחל וליוסף. לרבקה הייתה אהבה מיוחדת ליעקב וליצחק – לעשיו. אהבה היא כמו גשם; היא באה כשהאלוקים מחליט שהיא תבוא. לנדנד, להטיף לדרוש רק ירחיק מעליכם אחרים, במיוחד אנשים שזקוקים למרחב משלהם ולתחושת עצמאות. אהבה היא דבר שאי אפשר לכפות אותו. היא מצויה ביד אלוקים. בוודאי שאנו יכולים לעשות כמיטב יכולתנו "לזכות בחברים ובהשפעה" על אנשים, להיות נעימים ואדיבים, אך איננו יודעים את הסוד מדוע אנשים מסוימים נמשכים אלינו ואילו אחרים נדחים מאתנו. רבים מאתנו היו רוצים שתהיה בלבם יותר אהבה לאנשים מסוימים, אך אינם מסוגלים לעורר בעצמם את הרגשות הללו. באותה מידה, אין ביכולתנו לאלץ אנשים אחרים להרגיש רגשות אלה.

הדבר הבא שעלינו להתאמן בו הוא אמונה, האמון והביטחון בכך שה' נותן לנו בדיוק את מה שאנו זקוקים לו בכל עת, אפילו אם באותו רגע המידה שבה אנו מקבלים זאת נראית לנו בלתי מתקבלת על הדעת. יתכן שאת/ה הורה שנתנ/ה הכל לילדיכם וכעת שומע/ת מהם לעתים רחוקות בלבד. יתכן שאת/ה ילד/ה שאביך או אמך או בן/בת זוגך מתעלמ/ת ממך ועליך להתחנן לכמה דקות לשוחח. עלינו להזכיר לעצמנו כל הזמן, שה' אוהב אותנו בכל עת ובשפע, אפילו אם נראה לנו כאילו מה שאנו מקבלים מאנשים הוא מינימלי מאוד ונראה מאוד לא הוגן לעינינו האנושיות.

שלישית, עלינו להתמקד בהערכת עצמנו כפי שאנחנו. אם אנו רואים את עצמנו דרך עיניו של אדם שלא אוהב אותנו, נרגיש הרוסים. בגרות פירושה שלא נרשה לאחרים לקבוע את תחושת הערך העצמי שלנו. אנו בעלי ערך, שכן הננו ילדיו של בורא העולם, שאוהב אותנו כפי שאנחנו. פיתוח תחושה ביחס לאהבתו של הבורא אלינו תשחרר אותנו מן הפחד שאיננו מקבלים מספיק או מן הנטל שבמחשבה, שמשהו לא בסדר אתנו כי אנו רוצים יותר אהבה משאנו מקבלים או כי אנו מהווים מושא לחיבתו הלא רצויה של אדם אחר.

בסופו של דבר, רק האמונה תוכל להרגיע לב פצוע, שכן אלוקים הוא מרפא הלבבות השבורים (תהלים קמז, ג). אנו יכולים לבקש ממנו להסיר את כאבנו ובינתיים לעבוד על פיתוח תחושת ערך עצמי שתהיה בלתי תלויה באנשים אחרים. בסוף ספר בראשית, אחיו של יוסף יהודה מצהיר כי נשמת יעקב "קשורה בנשמת בנימין" – "ונפשו קשורה בנפשו" (בראשית מד, ל). ויוסף עצמו מופתע בתחילה, ולאחר מכן מקבל את העובדה שאצל בניו, אפרים מקבל קדימות לפני מנשה. התוצאה של קבלת רצון האלוקים – כלומר, שנשמות מסוימות קשורות זו לזו ולא אתנו – היא שלווה פנימית. אהבת מציאותו של אלוקים פירושה אהבת אלוקים.