באחת מישיבות הכנסת היותר סוערות, משהו כמו לפני שלושים שנה, נעמד אחד מחברי הכנסת, וצעק: "כשכולם מדברים לא לעניין, גם לי יש מה לומר...".

הסיפור הזה היה לפני הרבה שנים, כשעוד ידעו כאן איך מחייכים. אבל נזכרתי בזה השבוע.

הכול התחיל עם הנפילה הגדולה של חברת סלקום. במשך יום שלם הסתובבתי כמו שיכור סהרורי, הסלולרי לא מוציא ולא מכניס, לא שלי ולא של אף אחד מהאנשים שאני צריך להתקשר אליהם. זה לא קרה באמצע יום רביעי של סוף שבוע סתמי ורגיל – זה קורה ברגעים הראשונים של חנוכה, בדיוק כשצריכים לדאוג להקמת החנוכייה המרכזית בכיכר, להזמין את הקהילה למסיבה, ולמסור לכולם שהשיעור הערב יתקיים בשעה אחרת... כשהסלקום התעורר לחיים, בסביבות עשר בלילה, הוא מצא אותי על המיטה עם כאב-ראש.

למחרת בשעות הצהריים המוקדמות התחלנו לשמוע על שריפה שמשתוללת בכרמל. משעה לשעה מתברר כי לא מדובר ב"סתם שריפה". מדברים על אוטובוס שנשרף, פגועים רבים, המתח באוויר עולה. לקראת הערב כבר מדברים שישראל לא יכולה לעמוד מול השריפה הזו, וייקח כמה ימים לכבות אותה. כשעם ישראל נרדם לקול החדשות, הוא לא האמין שהוא יקום בבוקר וימשיך לשמוע שהשריפה עדיין משתוללת.

ליל שבת בבית-הכנסת היה עצוב. נכון, זה היה חנוכה, והחזן המוכשר שלנו גם ידע איך לחבר את "לכה דודי" עם "מעוז צור", אבל הקהל לא השתתף. האווירה הייתה מאוד כאובה, רק לחשוב על אלפי יהודים הנמצאים במרחק שעה נסיעה ממך – שלא נמצאים השבת בבית!

אני לא ממש יודע איך, אבל פתאום אני שומע מכולם גם על הבצורת האיומה שאנחנו עוברים. האש החמה מזכירה כנראה שאין מים. וה"אין מים" הזה הוא רציני מאי-פעם.

והגרוע מכל, שאין (באמת) את מי להאשים: השריפה נוטה ימין ושמאל רק על פי מצב הרוח (תרתי משמע), ואף אחד מ"שלשת המודלים" (שרק לאחרונה שמעתי עליהם) לא יחליט מתי יבוא הגשם.

ואז פתאום החליטו שם למעלה שצריך גשם. טוב, קיבלנו סופה. לא סתם ככה, כמה עננים עם שלולית. כשהיא כבר מגיעה היא עושה את זה בגדול: רוחות, ברקים, רעמים, (גם קצת נזקים), והופס... בתוך כמה שעות השלמנו את כל כמות המים שהייתה חסרה לעונה האחרונה.

בתוך כל הבלגן הזה נזכרתי בדברים של האופוזיציונר מלפני שלושים שנה: "כשכולם מדברים לא לעניין – גם לי יש מה לומר". אם שום דבר לא צפוי, ואם אין לנו שמץ של מושג מה הבשורה הבאה שתתפוס אותנו, אם בתוך כמה שניות העולם יכול להתהפך – אז הוא גם יכול להתהפך לצד השני.

התלמוד אומר: "מידה טובה מרובה ממידת פורענות". היום יותר מתמיד, כששום דבר כבר לא ממש יפתיע אותי, אני מחכה למשיח. כן, לגאולה לה אנחנו מחכים כבר אלפיים שנה. אותו תהליך על-טבעי שיתרחש בדקות בודדות ויהפוך את העולם למקום טוב. ראינו כבר כל כך הרבה דברים משונים, מדוע הדבר המשונה הזה לא יכול להתרחש?