שתיים בלילה. הגיע הזמן לישון. מאז שנולד ילדי הקטן ישראליק, השינה היא יקר המציאות, תמצית של אנרגיה. בעוד זמן קצר הוא יתעורר ויתבע את שלו. הצצה חטופה בשעון מגלה ששעות ספורות נותרו עד לשש וחצי בבוקר, עת יקומו הילדים ו'בוקר טוב' עירני ואנרגטי ימלא את חלל הבית. ובכל זאת אני צמודה כאן למסך המחשב, ממאנת להתרומם. כוח מגנטי חזק ממני אינו מקשיב לקולות הגוף ותובע להישאר. עוד קצת. עוד עשר דקות, עוד חצי שעה...
מי שמכיר אותי יודע שאני לא מהטיפוסים הרגשניים, בעצם כן, אבל לא מהמאוד... ובכל זאת דווקא עכשיו כשמחוגי השעון מזמן עברו את שעת חצות, העולם נם את שנתו ושקט מבורך השתלט על היקום, אני בוחרת להתרגש. זה ממש בלתי נשלט. לא תכננתי. על שולחן המחשב מונחת ערמת ניירות, שמחכה לי כבר שבוע ימים ואינה מתייאשת. הכתבה האחרונה לירחון החדש היא שלי, והיא עדיין ממתינה... אבל אני בוחרת להתעלם מהכל ולחדד את כל חושיי לעבר המסך. אולי גם העובדה שאני לבד, אם ואב במשרה מלאה לכמה ימים, תורמת את שלה. אני כאן, אבל חצי מהווייתי נמצא מרחק אלפי קילומטרים מערבה, יושב בשעה זאת בין ארבעת אלפים שלוחים של הרבי ומביע צימאון. הוא צמא שם ואני צמאה כאן. אלו השעות של אלפי משפחות שלוחים בכל רחבי העולם, שיצאו בהוראת הרבי מליובאוויטש לפינות נידחות יותר ופחות כדי להאיר את השממה הרוחנית. פעם בשנה, כשראש חודש בכסלו מתקרב, נוסעים השלוחים לניו יורק, לחצר בית מדרשו של הרבי מליובאוויטש, ומתכנסים יחד לכמה ימים של לימוד באווירה של אחוות אחים.
אותו חודש, אותו יום בשבוע. אותה שעה. כבר עשרים ושבע שנים, וההתרגשות לא רק שאינה מתעמעמת אלא הולכת וגוברת. השנה כמות המשתתפים היא הגדולה מזו שנרשמה אי פעם – מעל 4000 שלוחים. וברגעים אלו ממש הם יושבים כולם סביב שולחנות ערוכים ב'באנקט', אירוע חגיגי ומחשמל. איפה מוצאים קורת גג לאלפי משתתפים? שאלת השאלות. בכל שנה נמצאים פתרונות יצירתיים, כשהשנה זה קורה בנמל בחופי ברוקלין, שלשעות ספורות הפך את פניו לאוהל אירועים יוקרתי.
שאלתי את בעלי בשיחת טרנסאלטנטית באלו סדנאות הוא השתתף ואלו טיפים חדשים קיבל ממרצים מדופלמים. קצת התאכזבתי, כשהספיקה כף יד אחת כדי למנות את כולן. "זהו?" שאלתי. "ראיתי שבתוכנייה אין ספור הרצאות וסדנאות מעניינות, מעשירות, העונות לכל הבעיות והקשיים שלנו בשליחות..." כמעט טענתי. אך את החיוך והעיניים המאירות שלו יכולתי לחוש גם ללא המילים. הבנתי שה'ביחד' הוא הויטמין המוכיח את עצמו יותר מכל. זו התשובה לכל השאלות. עצם הישיבה בצוותא, התמיכה, העידוד, החיוך, השיחות וההתוועדויות החסידיות לתוך הלילה עם שלוחים נוספים על פני הכדור, אלו הן חוויות, המזרימות לשליח מטעני אנרגיה לשנה שלימה, אותן הוא יחלק לאט לאט לכל המעגלים שזקוקים לה.
קראתי ראיון עם הרב משה קוטלרסקי, העומד מאחורי ארגון הכינוס. שאלו אותו האם נשלחות משפחות גם למקומות נידחים, בהם יש מעט מאוד יהודים. הוא השיב בחיוב, והוסיף ששלוחי חב"ד נמצאים בקשר אף עם יהודים שגרים במדינות עוינות. כאשר הקשה המראיין כיצד ניתן לשלוח שלוחים למקום בו יקשה עליהם להתפלל במנין, סיפר לו הרב קוטלרסקי סיפור מדהים:
"לפני 30 שנה רצינו לשלוח שליח לעיר בה לא היה מקווה טהרה. הרבי מאד הקפיד לשלוח רק למקומות בהם היה מקווה. שאלתי את הרבי: "במרחק של שעה וחצי נסיעה מאותה עיר יש מקווה, האם אפשר לשלוח לשם שליח?" הרבי השיב בשלילה. למחרת בבוקר שאל אותי הרבי: "מה קורה עם אותה עיר?", עניתי: "הבנתי שהרבי לא רוצה שאשלח. אין שם מקווה". אמר לי הרבי: "ולבנות מקווה לא עלה בדעתך?"...
זה היכה בי בעוצמה. זה מה שהרבי תבע ותובע ומאיתנו בכל רגע – ליצור וליצור ללא הפסקה. והוא נותן לנו את הכוח.
אלפי שלוחות כמוני יושבות בשעה זו מול המסכים ומתרגשות. זה ברור לי. ואם היה ספק בכך, העומס הכבד, שהביא לנפילת השרת ולניתוק השידור הישיר, חשף את העובדה. אני לא לבד.
מחר מחכה יום חדש. מי אמר, שאנרגיות נמדדות רק בשעות שינה? אני את שלי כבר קיבלתי. לילה טוב.
הוסיפו תגובה