כניעה.

פעם חשבתי שזו מילה "רעה". השתפנות אמיתית.

כניעה לגורל? לעולם לא! אנו צריכים לעצב ולשנות את נסיבותינו, להתאמץ ללא הרף כדי להתגבר על האתגרים הניצבים בפנינו! לא לקבל אותם!

האם איננו מה שאנו בוחרים להיות? האם אין לנו שליטה על עצמנו, על חיינו ועל החלטותינו? האם איננו יכולים לגרום בכוח רצוננו לכך שניעשה למה שאנו רוצים להיות?

ובכן, כן ולא.

אחד הדברים הבסיסיים ביותר שהאדם משוכנע באמיתותם, הוא שאנו בוחרים ומחליטים על מעשינו ומשפיעים על גורלנו. חיוני שיהיה לנו הביטחון לפרוץ קדימה ולהתגבר על כל מכשולים, כדי שנוכל לממש את שאיפותינו הרגשיות, הרוחניות והשכליות.

אך ישנה גם היכולת להכיר בכך שיתכן שהמטרה "שלי" אינה הדבר שנועד לי, בסופו של דבר.

ככל שארצה להפוך לזמרת סופרן באופרה, למיקרוביולוגית או למשקיעה עסקית ממולחת – או אפילו סתם לאדם שנותן כל הזמן – מגיעה נקודה שבה, ככל שלא אנסה, ככל שאתאמץ, ככל שאלמד, זה פשוט לא יקרה. ישנם דברים הנמצאים בשליטתי, הנמצאים בטווח היכולת שלי, אך קול סופרן פשוט אינו אחד מהם.

וכן, ככל שאנסה לשנות את בעלי (או את הבוס שלי, או את בני הפעוט העקשן), הוא פשוט לעולם לא יהיה האדם הנקי, המסודר והמדויק שאני רוצה שיהיה (או הבוס הנדיב העומד להעלות את משכורתי מרצונו החופשי, או פעוט צייתן להפליא).

מגיעה נקודה שבה עליי לקבל ש"זה מה שזה" וכי "אני מה שאני".

האם זוהי גישה תבוסתנית המרשה לנו להיות מרוצים בהישגים בינוניים ומעודדת גישה של קבלה מתוך עצלות?

אינני סבורה כך.

עבודה מתמדת על הדברים המאתגרים אותנו ומאבק במגבלותינו המולדות, זהו דבר המעודד את צמיחתנו וכל אחד ואחת מאתנו אמור לפעול ברוח זו. אם לא נעשה זאת, נחוש רגשות אשמה על כך שבזבזנו את הפוטנציאל הטבוע בנו, שנתן לנו אלוקים. איננו צריכים לשאוף לשלמות, אך אנו כן צריכים להמשיך את מסע הצמיחה שלנו, צעד אחר צעד.

אך בעת ובעונה אחת, כניעה לגורלנו – אפילו אם הוא עשוי להיות שונה מאוד ממה שהיינו בוחרים לעצמנו – פירושו לקבל שלמרות נקודת ראותנו המוגבלת, קיימת תוכנית לעולמנו, וקיים מעצב-על המנהל את התוכנית הזו.

כדי להמשיך קדימה וליצור שינויים נדרש אומץ.

כדי להיכנע לגורלנו נדרשת ענווה.

ונדרשת חוכמה כדי להחליט איזה מן השתיים היא הבחירה הנכונה ביותר.