לבית הכנסת באים כעיקרון כדי להתפלל, אבל לא רק. המתפללים המתמידים מכירים היטב את מגוון הפונקציות אותם ממלא בית הכנסת מעבר להיותו מקום תפילה. הפונקציה החברתית קהילתית למשל.

אחד הרגעים בהם מגיעה לכדי מיצוי האווירה הקהילתית בבית הכנסת, הוא רגע קטן וחמקמק המתרחש בדרך כלל בתפילת השחרית בבוקרו של יום השבת קודש. במהלך קריאת התורה במרווח הצפוף שבין עולה לתורה למשנהו, מתקיים טקס "ברכת הגומל", בו אחד מבאי בית הכנסת ניגש אל ספר התורה ומברך את הברכה המפורסמת אותה יש לומר כאשר בורא העולם גומלנו טוב ומצילנו מצרה כל שהיא:

"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב."

מאחר ואין חובה הלכתית על המברך לפרט ברבים את הרקע והנסיבות לאמירת הברכה, ניתן רק לתאר את גודל הסקרנות המתעוררת בלב הנוכחים למראה אחד המתפללים המברך את הברכה ברגש רב. בתוך שניות מתעוררים יושבי בית הכנסת לתחייה וגל של לחשושים סקרניים, ניחושים והערכות עובר ברחש בין הספסלים. מה קרה לו? ממה הוא ניצל? הוא היה חולה? הוא היה מעורב במשהו? וכו' וכו'.

בשבת החולפת היה לי את הכבוד (המפוקפק) להיות מושא הלחשושים. מאחר ואני יודע סקרנות מהי, מתוך התחשבות בקהל ועל מנת שלא להפר את עונג השבת של הנוכחים, הרי שבשעת הדרשה הקבועה שיתפתי את כולם בנסיבות הברכה:

לראשונה בחיי, בדרכי לאזכרה של אחד מחברי הקהילה, הייתי מעורב בתאונת דרכים. אם תבקשו לדעת את חומרתה, אוכל רק לומר שהרכב בו הייתי לבדי (למזלי) זכה לתואר המכובד הנקרא בעברית צחה "טוטאל לוס"... אני, בחסדי שמיים, (וכן, גם בזכות שירותיהם המועילים של חגורת הבטיחות וכרית האוויר), יצאתי – ברוך ה' – ללא כל פגע.

"נו", הגיב אחד מן הנוכחים "הרי היית בדרכך לדבר מצווה, ושלוחי מצווה אינן ניזוקים."

זהו – שלא!

התלמוד מלמדנו כי במקום בו "שכיחא היזקא" כלומר, מצויה הסכנה, אפילו שלוחי מצווה אינם מוגנים מפניה, זאת למרות המקובל כי בכוחה של המצווה להגן על האדם העוסק בה. ואני לא חושב שיש מקום כלשהו עולם שמסוגל להתחרות בכבישי ארצנו על התואר המכובד "מקום שהסכנה מצויה בו"...

אודה ולא אבוש, כי התאונה בה הייתי מעורב נגרמה במידה רבה באשמת חוסר זהירות מספקת מצידי. ואולי, בתת מודע, היה זה בשל האמונה שלי באלוקים, כמו שאומרת הסיסמה "תאונות דרכים – ישמור אלוקים..."

מסתבר כי כמו בכל שטח אחר בחיים, גם בתחום זה, נדרש האיזון הנכון בין האמונה מחד כי הכול בידי שמים, לבין ההכרה בדרישתו של האלוקים לקחת את האחריות על עצמנו. אני בהחלט מאמין כי "תאונות דרכים – ישמור אלוקים" אבל הציווי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" מוטל בסופו של דבר עלינו. בבחינת "אתה על ההגה אתה על הבלמים – אז אתה אחראי!"